מגזין אישה - איתך בכל זמן!

"אני כותבת בשפה שבה אני מדברת"

המשוררת רותי
"אני כותבת בשפה שבה אני מדברת - כתיבה מודרנית עם הבעת רגשות ומחשבות, ולא מנסה להיות משוררת כמו פעם."

בצילום: המשוררת רותי בראון עם בעלה דני בצעירותם

המשוררת והאומנית הרב-תחומית רותי בראון מספרת על ספר השירים החדש "…ואני מתגלה עם הזמן", שבו היא כותבת כתיבה מודרנית עם הבעת רגשות ומחשבות

אמא אני אוהב אותך / רותי בראון

מתעוררת לבוקר חדש
מצב רוחי מרומם
יש לי משפחה כאן!
אני לא לבד
יש מי שדואג
ומי שאכפת לו
אמש, בערב,
לפני לכתי למלון
רן אמר לי:
"אמא, אני אוהב אותך"
חום התפשט בגופי
מזמן לא שמעתי
את שלוש מילות הקסם
וישנתי בשלווה וברוגע.
3.10.22 פוזנן פולין

בספר השירים החדש "…ואני מתגלה עם הזמן" (מניפה הפקות – דורית לרמן), שאותו הוציאה לאור בימים אלו המשוררת והאומנית הרב-תחומית רותי בראון, היא מקדישה שירים רבים לבנה רן בראון, במאי אופרה המתגורר בפוזנן, פולין, עם אשתו זמרת האופרה ועם בנם. רן, שחיבר ספר מרתק על תולדות קרבות הבמה באופרה, הוא בוגר האקדמיה הגבוהה למוסיקה באוניברסיטה העברית. בצבא שירת בלהקת פיקוד דרום וממנה עבר ללהקת חינוך מיוחד למוזיקאים מצטיינים ושם היה הכוכב הראשי בהצגה. גרי בילו, אז מנהל בית צבי, שהגיע להצגה אמר לרן שהוא התקבל לבית צבי מכיוון שההצגה בכיכובו הייתה במקום מבחן קבלה ללימודים בבית הספר למשחק.

אחרי סיום התואר הראשון בירושלים טס רן ללמוד תואר שני בבית הספר המלכותי בהאג שבהולנד, שם התחיל לשיר באופרה. הוא היה צריך להחליט האם להיות "המנצח על התזמורת או הכנר שיושב בצד", ולכן החליט להיות במאי של אופרה. הוא עבר השתלמות מקצועית בארצות הברית, ומזה 21 שנה הוא עובד בברגנז שנמצאת בין שוויץ, גרמניה ואוסטריה, שם מתקיים מדי שנה פסטיבל אופרה על המים. רן, שסגנון הבימוי שלו באופרה היא שילוב של מודרני עם קלאסי, זכה בפרסים של במאי השנה באסטוניה עבור בימוי האופרה "לה בוהם" של פוצ'יני ובוורשה עבור בימוי האופרה "סיבריאדה" של לם.

קישור לשיר "בְּאֶמְצַע הַחַמְסִין" מאת רותי בראון, לחן עיבוד ושירה: עמית בן עטר:


השירים בספרה של רותי בראון נכתבו לאחר מות בעלה ואהובה דני, ולדבריה המשמעותו של השם של ספרה "ואני מתגלה עם הזמן" היא הפרדוקס שלפיו היא עצמה החלה להתגלות. "כולם אהבו את דני ולאחר מותו השבר שלי גדול כל כך. לפני כן לא הרגשתי צורך לכתוב כי חיי היו מלאים. כל הזמן היינו נוסעים לפרמיירות של אופרות שביים רן במקומות שונים ברחבי העולם, נסענו המון, טיילנו ונהנינו. מאז שדני נפטר התחלתי לכתוב את הכאב, כולל תובנות שלי על החיים, על הנישואין ועל כל מה שאני רואה אצל זוגות אחרים. תיכננו להזדקן ביחד, אהבנו מאוד עד לרגע האחרון ונמשכנו האחד לשנייה כמו מגנט. הצלחתי לצאת אל האור בעזרת האנשים והנשים שמקיפים אותי, אנשים טובים שהצלחתי לשמר סביבי לאחר מות בעלי", היא אומרת.

היא מודה כי "פשוט העליתי על הכתב את מחשבותיי. מעולם לא חשבתי שאכתוב ולאחר שהתחלתי לכתוב זה פשוט נשטף ממני כמו מבול. הכי חשוב עבורי זה שכל מי שיקרא את השירים שלי ירגיש שגם כשהכול נשבר בחיים – זה עדיין לא סוף העולם כי יש מה לעשות ולהמשיך. יש הזדהות רבה עם השירים שלי מאנשים שחוו משברים בחייהם, כי שירה יוצאת החוצה מהלב כשכואבים. הספר שלי מיועד לכל מי שחוו משבר גדול מאוד ולא בטוחים שיצליחו להתגבר עליו. המסר שלי עבורם הוא שאם יש חברים טובים מסביבך שאוהבים אותך ותומכים בך, הם לא יתנו לך ליפול, בדיוק כפי שהצלחתי לקום אחרי שתי טרגדיות איומות".

הספר "…ואני מתגלה עם הזמן" מאת רותי בראון, עיצוב: אלדד בוברוביץ'

לספר יש עיצוב אומנותי ייחודי שעליו אחראי המעצב הגרפי אלדד בוברוביץ': כריכה קשה בצבע חום, עמודים בצבע קרם עם שירים וטקסטים בספר שבהם מופיעים צילומים משפחתיים נוסטלגיים. העיצוב הוא הודות לעברה של רותי כמעצבת גרפית מוכשרת שהקפידה על הפרדת צבעים, עיצוב נקי וקווים ישרים. רותי: "רציתי שהגופן של הטקסטים בספר יהיה הגופן בצבע חום כהה שבו השתמש אלדד בטקסטים ובשם של הספר על הכריכה. מכיוון שאי אפשר היה להשיג גופן כזה, קניתי אותו. על מנת שהספר יהיה אסתטי מאוד ושאנשים יתרכזו בקריאת הטקסטים לא הכנסתי אליו ציורים או יצירות. גם התעקשתי שכל השירים והטקסטים בספר, למעט מילים עם משמעות כפולה, יישארו ללא ניקוד וגם כמעט ללא סימני פיסוק".

רותי בראון נולדה בירושלים, בשנת 1945, לאברהם ולרחל קריזמן. היא לא תשכח לעולם כיצד בכיתה ח' זכתה  בתחרות לכתיבה תמה וקיבלה קלמר מלא בצבעים, "כאילו שידעו שאעסוק בזה". בגיל 12 עברה משפחתה לרחביה והיא למדה בגימנסיה ובהמשך לימודי הוראה בסמינר בית הכרם. באפריל 1965 התחתנה עם דני בראון, שחצי שנה לאחר מכן עבר תאונת צלילה קשה בסיני. הוא בנה מצלמה תת ימית לאביו ורנר בראון, שהיה צלם עיתונות ותיק, ובעקבות תקלה בווסת של בלוני החמצן נכנסה בועת חמצן למערכת העצבים שלו וגרמה לו להיות משותק במשך למעלה משנה.

רותי: "התמונה הראשונה שמופיעה בספר היא של דני ושלי כשאני רוכנת מעליו בבית החולים כשבשיא האהבה קרה לנו האסון. אחרי שנתיים בשירות קבע הוא היה צריך לטוס לצרפת כדי ללמוד על הכוונות ועל האופטיקה של מטוסי  המיראז', אבל ויתר על כך מכיוון שהיה עם קביים. הוא החלים לאחר שעבר פיזיותרפיה והבטיח לי שבעתיד נצחק על זה. הוא לא ויתר והתחיל ללכת, למרות שבבית החולים אמרו לי שהוא יישאר משותק".

לאחר שלרותי ולדני נולדו שני ילדים היא עברה לתחום העיצוב הגרפי ובהמשך לקרמיקה כאומנית אוטו-דידקטית. "בגרפיקה עבדתי קצת יחסית לאחר שקרה אסון לחברה שעבדה איתי, ואז התחלתי לעבוד בקרמיקה. הייתי מציירת על הכלים, דני היה יוצק אותם והייתי מכניסה אותם לתנור. בזמנו החופשי הוא גם תיקן מצלמות לצלמי עיתונות שהגיעו אלינו הביתה".

לקראת גיל 60 החל דני להשתמש במקל הליכה ובהמשך בשני מקלות הליכה ואף בסקוטר. ב-7 בספטמבר 2016 הוא נפטר מסרטן שלושה חודשים בלבד לאחר שזה התגלה בגופו. רותי: "היינו יום אחרי החתונה של בננו רן, שהפיק לו ולאשתו אירוע בסגנון הבארוק בטירה ליד פוזנן בפולין שבו כולם היו לבושים בסגנון הבארוק. דני לא הרגיש טוב, בקושי הלך ולא ידענו מה יש לו. למחרת בבוקר כשנחתנו בארץ הוא ביקש שאקח אותו לבית החולים, שם עבר בדיקות רבות. הרופא אמר: 'דני, אני מצטער לומר לך: אתה חולה סופני. נותרו לך שלושה שבועות עד שלושה חודשים לחיות'. היינו בהלם מוחלט ואחרי שלושה חודשים דני נפטר. הוא לא עבר טיפולים וסבל בעיקר נפשית מכך שהוא עומד למות. הוא ידע שאין לו ברירה, התנהג יפה ונותר יפה תואר עד יומו האחרון".

לאחר מותו של דני הפסיקה רותי ליצור באומנות והתחילה ליצור במילים: כתיבת שירים וטקסטים בלי פסיקים ובלי נקודות. חברה הציעה לה להצטרף לסדנת כתיבה, אך תמיד היו לה תירוצים עד שהגיעה לשיעור ניסיון בסדנת כתיבה של דורית לרמן בבית פרטי, שם נהנתה מתהליך הכתיבה. "אחרי שנתיים של כתיבה התחלנו לעבור על הספר: הייתי מקריאה לה שירים וטקסטים שכתבתי והיא הייתה מקלידה במחשב. לא מיינו את השירים ולא בחרנו, אלא עברנו על הטקסטים כרונולוגית. לאחר שפנינו למעצבת גרפית שעימדה את הספר נולד הספר".

דילוג לתוכן