מגזין אישה - איתך בכל זמן!

מיכל פרי: "לא היה לי עם מי לחלוק את כאב האובדן"

מיכל פרי
מיכל פרי חייתה במשך 15 שנים בסצנה האמנותית של הסוהו בניו-יורק והציגה מבחר תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים חשובים בארץ ובעולם

בצילום: המשוררת, הסופרת והאומנית מיכל פרי עם שתי בנותיה הילה ומיה


המשוררת, הסופרת והאומנית מיכל פרי מספרת בספרה "בין אור לאור" על החוויה היום יומית של לגדול עם אמה רינה שכשהייתה בת חצי שנה בלבד, בשנת 1942 הופרדה מאמה אמילי בטענה שאינה כשירה לטפל בה

המשוררת, הסופרת והאומנית מיכל פרי הוציאה בימים אלו ספר שירה חדש "בין אור לאור" (הוצאת ארגמן-מיטב). את השירים מלווים ציורים יפיפיים של מיה פרי, בתה של מיכל. הספר מתאר מהלכי חיים המחלחלים בין הדורות ועוברים מאם לבת ומעצבים את ישותן הרגשית ואת חייהן. "…לְאִמָּא הָיָה לֵב נוֹסָף / טִפּוֹת שֶׁל דָּם נָטְפוּ מִמֶּנּוּ / זֶה הַלֵּב הַפָּצוּעַ שֶׁל כֻּלָּנוּ / כִּי לֵב מוֹלִיד לֵב…",  כפי שמתואר בשיר "על הספות הירוקות".

השירים בספר מחולקים ל-12 שערים וערוכים בסדר כמו הסדר של מסע החיים עצמם, מהלידה ועד המוות, כאשר כל שער מתאר זמן – גם זמן פנימי, או אירוע – גם אירוע פנימי. בכנות ישירה ובלתי מתפשרת כותבת המשוררת על ההוויה המשפחתית שנוצרה בין כתלי הבית ממנו צמחה. "הבית" עבורה הוא מקום של התהוות, ישות שצומחת ומתרוקנת, שהייה שבסופה עזיבה, כמו החיים עצמם שמתחילים ונגמרים, כאשר ההתרוקנות של הסוף חדה וכואבת.

"שָׁנִים הַבַּיִת מְרֻקָּן מִיּוֹשְׁבָיו / שָׁנִים קִירוֹת הַבַּיִת נוֹטְפִים אֶת הַדָּמִים שֶׁהָיו / שָׁנִים אַבָּא אוֹחֵז בַּבַּיִת וּבַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹכְדִים אֶת טִרְפָּם כְּמוֹ קוּרֵי עַכָּבִישׁ…" ("הבית בתוכנית למד"), וכפי שהיא מבטאת בשיר "אחותי": "…הִיא תָּבוֹא / וְתִקַּח אוֹתִי / לַבַּיִת / שֶׁעִקְּבוֹת הַדָּם שֶׁלִּי / נִמְחֲקוּ מִקִּירוֹתָיו…".

המשוררת והסופרת ציפי שחרור, שערכה את הספר, כתבה בין היתר, בכריכה האחורית של "בין אור לאור" כי מדובר ב"פואטיקה מטלטלת ועוצמתית העוסקת בשושלת נשית, ארבעה דורות של אימהות (אם ובת, אם ובת). הטרגדיה, האהבה, הכעס, הכאב, הנידוי, האשמה, החיים והמוות".

בין אור לאור / מיכל פרי

שָׁעָה בָּהּ שָׁמַיִם

מִתְעַטְּפִים בָּעֲרָפֶל הַחֲשֵׁכָה

נִיצוֹצוֹת אֵשׁ נִתָּזִים

וְכָתֹם  בּוֹעֵר

נִפְרָשׂ מֵעַל יָם מַאֲפִיר

שָׁעָה בָּהּ אוֹר נוֹפֵל

לְתוֹךְ הָרִיק

הֵיכָן שֶׁקַּו הַשָּׁמַיִם

נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ

אֲנִי שׁוֹמַעַת מֵרָחוֹק

אֶת הֵד צְחוֹקְכֶן

אַתֶּן צוֹהֲלוֹת בִּזְרוֹעוֹתַי

תַּלְתַּלֵּי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּכֶן  

גַלִּיִּים זוֹהֲרִים

זְהֻבִּים וְרַכִּים

מִתְבַּדְּרִים בָּרוּחַ

שָׁעָה בָּהּ דָּמִים מִתְפּוֹרְרִים

נִסְפָּגִים חוֹזְרִים לָאֲדָמָה

חַיַּי אֵינָם נֶחְרָטִים בֶּעָפָר

מְעַט אֲנִי רוֹשֶׁמֶת

אוֹתִיּוֹת

בִּדְיוֹ דָּם

כְּתָמִים אֲדֻמִּים מַכְתִּימִים אֶת

הַדַּף הַלָּבָן.

שָׁעָה בָּהּ מִתְחַלֵּף הַנִּרְאֶה

בֵּין אוֹר לְאוֹר

מִשְׁתַּקֶּפֶת נִשְׁמָתִי

בְּנִשְׁמַתְכֶן.

הספר בין אור לאור, מאת מיכל פרי

מיכל פרי חייתה במשך 15 שנים בסצנה האמנותית של הסוהו בניו-יורק והציגה מבחר תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים חשובים בארץ ובעולם: מוזיאון לאמנות בוקה-ראטון, בוקה-ראטון, פלורידה; מוזיאון האמנים הבינלאומי, לודג', פולין; גלריה קארטיו-טומפסון, בברלי-הילס, לוס-אנג'לס, קליפורניה; גראדק, מוזיאון לאמנות מודרנית, זאגרב, קרואטיה; גלריה מבט, תל-אביב; גלריה קלארפלד-פרי, ניו-יורק; בית האמנים, תל אביב, גלריה חוה גל-און, תל אביב; פירמידה, גלריה לאמנות, חיפה, ועוד.

כמו כן, עבודותיה הוצגו במבחר תערוכות קבוצתיות בארצות הברית, באירופה ובישראל: נוף אנושי, מוזיאון חיפה לאמנות, TerrorVision, Exit Art, ניו-יורק, האדמה היא פרח, מוזיאון פולין לאמנות, Bydgoszcz ArtOmi – residence program, Omi, ניו-יורק, גלריה מבט, תל-אביב. מוזיאון האמנים, פולין ועוד. עבודתה זכתה לביקורות ממבקרים כמו: דונלד קספיט, רוברט מורגן, ריצ'רד וין, וונדי בלזייר, מרק דניאל כהן, דויד הנט, אנגלה לוין, גדעון עופרת ורבים אחרים.

מיכל פרי, בוגרת מכון אבני לאמנות בתל אביב, סיימה שלוש שנות לימוד מחלקת כתיבה במנשר לאמנות. שיריה פורסמו בכתבי עת ספרותיים ובאנתולוגיות רבות. היא זכתה במקום שלישי בתחרות השירה של "מוטיב 2020" עם השירים "ארמון הצדפים" ו"ועוד מעט". בשנת 2008 היא הוציאה ספר שירים וטקסטים בשם "מגילות של כלום", שיצא לאור בעקבות תערוכת יחיד גדולה שהיא הציגה בבית האמנים בתל אביב ונקראה: "תחרה לבנה" ו"מגילות של כלום". בתערוכה הוצגו טקסטים שצוירו ונכתבו על בדים ענקיים.

מיכל: "זה היה פרץ של רגשות שהטחתי בבד, ציירתי מילים. את הטקסטים המצוירים כתבתי ב-2001 לאחר אסון התאומים בניו יורק, באותו זמן גרנו ליד המגדלים. חוויתי ממקור ראשון את בעירת וקריסת מגדלי התאומים. מצאתי את עצמי באותו בוקר, רצה באימה עם בנותיי שהיו אז קטנות. תוך כדי המנוסה התמוטט המגדל הראשון מול עינינו. מוצפת בתחושות פחד מוות וסוף העולם כתבתי בסגנון זרם התודעה.

מיכל עושה תיקון בכתיבתה ובחייה ומעלה את הדמויות בצילן גדלה לאור (תרתי משמע). היא מחייה מחדש את האימהות שהלכו לעולמן ונעלמו בתהומות הנשייה, היא קוראת להן בשמותיהן, כמו סבתא "אמילי" שמעולם לא פגשה וסבתא שמחה, סבתה של אמה. החוויה הפרטית של המשוררת כבת וכאם הופכת בשירתה לחוויה אוניברסלית המשותפת לכולנו.

במרכזו של הספר נמצא מות האם, עורכת ספרותית ידועה ומחברת ספרי לימוד, שמותה ומחלתה משמשים למשוררת נקודת חשבון נפש על חייה וכמוליך ליצירה טעונה ומורכבת, שבה היא נותנת ביטוי לכמיהה העזה ולרצון העמוק בדמות אם עוטפת ומכילה, כאשר במציאות האם הייתה מנותקת ובלתי מושגת.

"לָקַח לִי זְמַן לְהָבִין שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַצִּילֵך / לָקַח לִי זְמַן לִרְאוֹת שֶׁלֹּא תִּתְבּוֹנְנִי בִּי / לָדַעַת שֶׁלֹּא נִפָּרֵד לְעוֹלָם / לָקַח לִי זְמַן לָלֶכֶת בְּדַרְכִּי…" (השיר "לקח לי זמן").

הקשר של המשוררת לאמה והקשר של המשוררת כאם בעצמה לבנותיה הופך לסמל לשורש, כמו "חוה אם כל חי", והוא הביטוי למעגלי החיים. אמה של מיכל פרי אוצרת בתוכה את אמה אמילי, שהיא סבתה של המשוררת מיכל פרי. הטרגדיה המשפחתית והיעדר דמות אם עוברת בין הדורות. אמילי דואק הכהן, סבתה של מיכל, איבדה את אימא שלה לאחר שנפטרה מניתוח לא מסובך להסרת גידול בבלוטת התריס. אמילי הייתה בת עשר ונותרה יתומה מאם. כארבע שנים אחרי האסון, עלתה משפחת דואק הכהן מחלב לירושלים, בסביבות שנת 1935. עם הגיעם לירושלים, השיאו את אמילי, כשהיא בת 16 בלבד לגבר שלא אהבה ובקושי הכירה והיה מבוגר ממנה בהרבה שנים. בנה הבכור ג'קי נולד כשאמילי בת 17 ולאחר שלוש שנים נולדה רינה, אמה של המשוררת שנקראה על שם סבתה שנפטרה בניתוח כמה שנים קודם.

כשרינה, אמה של מיכל פרי, הייתה בת חצי שנה, היא הופרדה מאמה אמילי בטענה שאינה כשירה לטפל בה. לפי עדויות נראה כי אמילי לקתה בדיכאון אחר לידה, אך הגורל התאכזר אליה וכעבור שנתיים בשנת 1942, נכלאה אמילי בת ה-23 ואושפזה בכפייה במוסד לחולי נפש, שבשנות ה-40 למאה הקודמת היו ידועים באכזריותם הרבה, מהמקומות האלה לא יוצאים שפויים. משפחת האם, האב ושתי אחיותיה נידו את אמילי ואת שני ילדיה ג'קי ורינה מהמשפחה ואף מחקו את זכרם, כולל קריעת צילומים ואיסור הזכרת שמם במשפחה. אמילי ננטשה מאחורי כותלי מוסד זה ושם אבדו עקבותיה.

בספר השירה "בין אור לאור" מספרת מיכל בכנות נוקבת על החוויה היום יומית של לגדול עם אימא שנושאת אשמה וסוד כל כך כבד, אימא שנושאת בליבה יום יום את גורל אימא שלה שאבדה בתהומות הנשייה. כאשר מיכל כותבת ב"בין אור לאור" על אמה שנפטרה, היא נותנת ביטוי לקשר המורכב ביניהן ולמהלך הרגשי הלא פשוט של הפרידה. "לא היה לי עם מי לחלוק את כאב האובדן כי המשפחה התפוררה לגמרי, כתיבת השירים הייתה המקום שנתן לי את עצמו. התמסרתי לכתיבה, שדרכה מצאתי נתיב לאימא שלי שנעלמה באור ולסבתא אמילי שנמוגה בחייה, כאשר חומר הגלם הוא האותיות, המילים, המשפטים והסיפורים".

לאתר של המשוררת, הסופרת והאומנית מיכל פרי:
http://www.michalperry.com/

רוצה לקבל עדכונים?

רוצה לקבל עידכונים?

דילוג לתוכן