בצילום: הסופר והמשורר אריה טרינקר עם ספרו "אני אפס"
יזם ההיטק, המשורר והסופר אריה טרינקר מקדיש את "אני אפס", ספר שירים חדש, לעבדי ההייטק ומגלה כי שיריו מקיפים את עולם ההייטק ואת עולמו של העובד בפרט
המשורר והסופר אריה טרינקר, יזם הייטק, קצין בכיר במילואים, מפתח תוכנה וממציא בנשמתו, מקדיש את "אני אפס", ספר שיריו השני (ספרי ניב הוצאה לאור, עורך: יקיר בן משה) לעבדי (כך במקור) ההייטק. השם של הספר ניתן לו על פי שיר הנושא "אני אפס":
"אני אפס / בעולם / מלא אפסים / אחד / בעולם / מלא יחידים".
הוא בוגר הטכניון בחיפה, עסק בפיתוח מערכות תוכנה, הוביל פיתוח ושיווק פרויקטים גדולים. עבד ברפא"ל במשך כ-30 שנה בפיתוח תוכנה ובניהול פרויקטים, שימש מנהל הפיתוח העסקי של רפא"ל. הקים וניהל עם שותפים שתי חברות סטארטאפ. אריה טרינקר, תושב חיפה ונשוי לרעיה, אומנית ועובדת סוציאלית, אב לשלושה ילדים וסבא לארבעה נכדים. הוא מטייל עם אשתו ברחבי העולם והשתתף בסדנאות כתיבת שירה בהליקון במשך חמש שנים.
לדבריו, איש תוכנה הוא אדם אחד מול מחשב, עובד ומתמודד לבד עם התוכנה, גם כשהוא חבר בצוות. "בהיותו אחד ממיליונים כמוהו ירגיש לעתים – אני אפס, למרות שבלי תרומתו החברה לא תצליח להתרומם. במקביל, המחשב מבין רק שפת מכונה הכוללת בתים של 8 סיביות (ביט) – 0 או 1. מחסור או תקלה באחת הסיביות מפיל את התוכנה או המחשב. עולם העבודה הוא עולם קשה ואכזר – לא רק לאנשי הייטק. אנחנו מבלים בעבודה את רוב שעות העירנות שלנו גם כשמקום העבודה מתיש וקודר. בקריירה שלי היו שני מקומות עבודה שהחזקתי בהם מעמד פחות משנה לפני שהתפטרתי. רבים מאיתנו מרגישים חנוקים אבל נשארים באותו מפעל או משרד:
"בחוץ אור ותכלת/ אני בחדר ממוזג / עש ניירות / זולל לאט / נייר אחר נייר / מסך אחרי מסך".
איזה מין אפס הוא כפי שמבטאים שיריך בספר החדש?
"דרך השירים בספר אני מציג את עולמו של עובד ההייטק הישראלי. הספר פורש לפנינו מנעד רחב של סיטואציות, זיכרונות, רגעי שיממון, מועקה והצלחה; תוך מבט מקיף על המנהלים, עובדי הקבלן, המשרדים, בתי השימוש – מה שמקיף את עולם ההייטק ואת עולמו של העובד בפרט. לצד זה כל עובד הוא יחיד ומיוחד עם עולם שלם מחוץ להייטק. יש בספר תובנות ורגעי חסד אודות הטבע ובעלי החיים, חום הבית ומנעמי הארוחות; זעם על הפוליטיקה וקשיי הכרך ומחשבות על הזמן החולף".
"ערב קיץ רך", ספרו הראשון, יצא לאור בשנת 2016 (הוצאת פרדס), והוא כולל שירי אהבה, תשוקה ומכאוב.
"את גן המשחקים שלי / כר מרעה / חלומותי / אני פרפר / בקורי עכביש".
ספר זה כולל הרבה שירים מוקדמים שלו, לפני שהתחיל לרכוש ניסיון בעולם העבודה וההייטק. כאמור, הספר החדש "אני אפס" כולל תובנות על היבטים רבים של החיים ונכנס לעולמם של עובדי ההייטק ולהתמכרות ל"אל עבודה ופריון / שותה את דמנו ביום / מפיל תרדמת שיכרון / כשהערב צעיר ויתום".
הוא מודה כי הכתיבה היא עבורו צורך חשוב. "אינני דברן וזו דרכי להביע את עצמי. במשך כל השנים שבהן הייתי מנהל בהייטק וקצין בכיר בצבא כתבתי לעצמי וחשפתי רק לבני משפחתי. בימים ההם לא היה נכון שהחיילים בגדוד יידעו שהמג"ד או המנהל כותב שירה. לאחר שפרשתי ולמדתי בהליקון, ובעידודו של מורי הנהדר יקיר בן משה פרסמתי את ספרי השירה שלי. התחלתי לכתוב שירי אהבה ואכזבה הרבה לפני שהכרתי את רעייתי, חברתי ואהבתי מזה 43 שנים. לצד זה אין גבר שלא מפליג בדמיונו. יש ימים שבהם אני כותב ברצף יום יום, ובשגרה אני משרבט על דף משפטים שעולים במוחי. לפעמים אני חוזר אליהם והופך לשיר, ולעתים הם נשארים יתומים על הדף. לפעמים יש הפסקות ארוכות ויש שירים שמבליחים לפתע בתודעה".
לדבריו, בדור שלו היתה 'הסללה' ברורה לרכוש מקצוע מיד אחרי סיום השירות הצבאי, כדי שאפשר יהיה להתפרנס כראוי. "בעורפנו נשפו אז ללא מילים ההורים, שכמו רבים מבני דורם לא זכו לכך או שרכשו מקצוע והכל נקטע באיבו. שירה אצלי היא מעיין נובע, צורך וכישרון טבעי. התחלתי לכתוב הרבה לפני שהפכתי ל'איש מחשבים': 'ידי רועדת / מול יופיין של המילים'. השירה מהווה עבורי כלי ביטוי ואמנות. תמיד הרגשתי ששירה כדרך ביטוי אינה תלויה במקצועו, במעמדו או במינו של המשורר. אולי יש כאן גם גנטיקה, כי גם אחותי בחרה בספרות. היא תרגמה עשרות ספרי ספרות יפה".
יש קווי דמיון מקבילים בין תיכנות לכתיבת שירה?
"תכנות ושירה הם תאומים ושניהם אומנות של מילים. בשירה יש סגנונות שונים, ובתכנות יש שפות ומערכות הפעלה. גם בשירה וגם בתכנות הסינטקס, המבנה התחבירי, צריך להיות מדויק ללא שגיאות. בתכנות שגיאה ב-Syntax תפיל את המערכת, ואילו בשירה שגיאה בסינטקס תפיל את השיר ואת משמעותו. למרות שתכנות הוא דיסיפלינה הנדסית, יש בה הרבה יצירתיות וסוג של אמנות. גם בין אנשי התוכנה יש כוכבים שיש להם את זה ואחרים שסוחבים את היום יום".
בהיותו חייל בסדיר השתתף טרינקר במלחמות ששת הימים וההתשה ובפעולת כארמה בירדן. כקצין מילואים בשיריון השתתף במלחמות יום הכיפורים ולבנון הראשונה. הוא התחיל לכתוב בשנות ה-20 לחייו, אחרי מלחמת יום הכיפורים. "השילוב של הדי מלחמה עם משברי אהבה ואכזבה הוציא ממני מבול של שירים. השתחררתי משירות סדיר ב-1969 ובמהלך לימודיי בטכניון שירתתי כסגן מפקד פלוגה בגדוד המילואים של חטיבת השיריון הסדירה 188. מלחמת יום הכיפורים מצאה אותי בפריז בעיצומו של טיול באירופה שנועד לחגוג את סיום הלימודים. חזרתי לארץ בלילה הרביעי של המלחמה במטוס מיוחד, שאורגן על ידי שגרירות ישראל ועליו היו רק קצינים ולוחמים. בשדה התעופה המתין לנו קצין שלישות שמיין אותנו ליחידות. כשנשאלתי לאיזו חטיבה אני שייך, עניתי: '188'. "החטיבה שלך הושמדה", תשובתו היממה אותי. שובצתי ליחידה אחרת, שלא הכרתי בה נפש חיה ונשלחתי להילחם ברמת הגולן. בחוץ פגשתי את הוריי שהגיעו מטבעון להיפרד ממני בשדה התעופה והביאו לי את המדים והנעליים צבאיות שהחזקתי בבית. בדרכם חזרה הם נפגעו באורח קשה בתאונת דרכים בצומת שבו לא פעלו הרמזורים בגלל האפלה. לא ידעתי מה קרה להם במשך ימים בגלל הקרבות הקשים ברמה.
'ראיתי את המוות – בעיניי / צורה של פגז לו – בחיי / ראיתי את המוות – בעיניה / של אם ששכלה את גוריה'.
לא כתבתי שירה כדי להוציא את שיריי לאור ובמשך שנים לא שיתפתי לאחרים את מה שאני כותב. כתיבת שירה בשבילי הייתה עבורי מעין פורקן".
הוא מודה כי אין לוחם שעבר מלחמה או מבצעים צבאיים ואין לו סוג של טראומה, "על אחת כמה וכמה מי שחווה כמה מלחמות. לטראומות יש מנעד רחב והן תלויות באישיות של הלוחם, במצבו האישי, בתפקידו, בסיטואציות שהוא נקלע אליהן ובגורמים נוספים.
ב-1983, שנה אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הוא פיקד על גדוד המילואים שלו בחודש תעסוקה מבצעית בגזרת הזהרני בלבנון. "באחריותנו היו רבע מיליון לבנונים שרובם לא רצו שנהיה שם. בכל יום התרחש אירוע ירי או מטען צד שהתפוצץ. באחד הימים הופעל מטען רב עוצמה על הרכב השלישי בשיירה שהובלתי. ברכב נפצעו באורח קשה אנשי החוליה הטכנית. למזלם, הרכב השני היה אמבולנס עם רופא הגדוד והטיפול במקום והפינוי היו מהירים. למחרת אירגנתי הליקופטר שיטיס אותי לבקר את הפצועים ברמב"ם. גרנו בחיפה והייתי נשוי עם שני תינוקות. התקשרתי לאשתי הודעתי שאני מגיע לבית הספר הטכני של חיל האויר וסיכמנו שהיא תאסוף אותי. התמונה שלה מנופפת לי מהכביש בתחילת המסלול ואני מנופף לה בחזרה מעל המקלע חרוטה בזכרוני 40 שנה, ומלווה אותנו מאז כזוג. שבריריות החיים, תמונות ששורטות את הנפש".
הוא נולד בוורשה בשנת 1948 לזוג הורים שברחו מהנאצים ונפגשו באוזבקיסטן, שם נולדה אחותו. משפחתו עלתה לארץ בשנת 1950. הזיכרון הראשון מילדותו "אני עומד במיטת תינוק בחורף גשום, מים זורמים מתחת למיטה בתוך אוהל גדול במעברת רמת ישי".
כשהיה בן שמונה עברה משפחתו לקריית טבעון. "הפרנסה לא הייתה קלה. אבי היה נגר ואמי עבדה כעוזרת בית וכטבחית. היינו 'ילדי מפתח' – קמנו בבוקר כשההורים בעבודה וחזרנו מבית הספר כשההורים עדיין בעבודה. הייתה לי ילדות מאושרת וחבורת ילדים נהדרת. רוב היום אחרי הלימודים בילינו בחוץ או עם חברים. הייתי חניך ומדריך בתנועת הצופים. בניתי טיסנים בקלוב התעופה, ובגיל 16 עברתי קורס טיס בדאונים. עד היום אנחנו 'ילדי הכיתה' נפגשים מדי חודשיים, טסים ביחד לחו"ל ומסיימים כל שנה את החופש הגדול בקומזיץ על שפת הים. ללא ספק, ילדותנו אצרה בתוכה געגועים למי שהיינו. הייתי עצמאי לבחור מה לעשות אחרי הלימודים, והוריי תמכו בפעילויות שבחרתי. קראתי ספרים ללא הפסקה ולצד זה בחרתי במסלול לימודים ריאליסטי. אבי פתח בטבעון עסק עצמאי לזגגות, וכבר מגיל עשר עבדתי איתו כל שעה פנויה עד לסיום לימודיי בטכניון. הוא היה שחקן שחמט מעולה ולימד אותי לשחק בגיל צעיר מאוד".
לדבריו, לזכרונות השואה של הוריו הייתה השפעה על האווירה בבית, שבו לא דיברו על כך ולא סיפרו מילה.
'ענן סמיך של שתיקה / מלווה אותי / מיום שעמדתי על דעתי. / לא היה מי שיפזר אותו / לא סבא לא סבתא / לא דוד לא בן דוד'.
עד היום אני לא מסוגל לזרוק לחם יבש לפח. אלו יסודות שנותנים עצמאות וחשיבה אנליטית, התמדה בעבודה, דחף להיות לוחם והבנה שאם אין אני לי – מי לי".
ספר השירים "אני אפס" מאת אריה טרינקר (ספרי ניב) נמכר בחנויות הספרים ובקישור:
https://nivbook.co.il/product/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%a4%d7%a1/