נועה פלג גלאור, חני דוק ודסי פפרמן בהצגה דברי אשה, צילום שי בראל, איפור לירון גולדברג
הבימאית חני דוק מספרת על ההצגה המוזיקלית "דברי אשה" בבימויה, שבה עוברות השחקניות נועה פלג גלאור ודסי פפרמן מסע מטלטל ומעצים וחושפות, בין היתר, התמודדות עם ילד אוטיסט ואובדן תינוקת לאחר הלידה (נועה) ותקיפה מינית כנערה חרדית (דסי)
"ניסיתי למצוא את החומרים שיש בהם הכי הרבה מכנה משותף לשחקניות ולנושא. לאחר מכן התחלתי לעבוד על איך להוציא את הקול הזה, איך שתי שחקניות ידברו בקול אחד, ואז חיפשתי דימויים ויזואליים בימתיים ושירים ולחנים שיהוו חלק מההצגה. יצאנו לדרך עם סקיצה מסוימת ולאחר מפגשים עם הקהל חזרנו לחדר החזרות, שינינו, התאמנו, דייקנו עוד ועוד – עד שהגענו לתוצר שהשביע את רצוננו. לאורך כל הדרך עבדתי בשיתוף פעולה מלא עם השחקניות, בהתייעצות והקשבה מלאה למה שהן מביאות לבמה. שמתי דגש על הכישורים של כל אחת, על ייחודיות הטקסטים, על החיבור בין השחקניות ועל כך שמה שהן מרגישות וחוות יעבור גם לקהל. דאגתי לשמור עליהן במהלך העבודה, כך שהן יביאו רק את מה שנכון ומתאים להן לחשוף. עבדתי איתן בהדרגה עד שקילפנו קליפה אחר קליפה. עברנו יחד תהליך מדהים של ריפוי והתפתחות עבור שלושתנו".
כך אומרת הבימאית חני דוק על ההצגה המוזיקלית "דברי אשה" שהיא ביימה ומוצגת בימים אלו ברחבי הארץ בהשתתפות השחקניות נועה פלג גלאור ודסי פפרמן. "דברי אשה" נוצרה בזכות שבירת שתיקה של שתי נשים אמיצות מול הקהל. המטרה העיקרית בהצגה ייחודית זו היא לעורר מחשבה, רגש ושיח, לחולל שינוי בחיבורים בין המגדרים והמגזרים השונים ובעיקר לעודד אנשים לבטא את עצמם במלואם ולהפסיק לשתוק.
חני דוק, המתגוררת ביישוב נירית באזור השרון, מפיקה ומפתחת שיטת דוקו דרמה-תרפיה, היא בעלת תעודת הוראת תיאטרון ותואר ראשון בבימוי ומשחק בבית הספר לאומנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. היא שחקנית ומנחת תיאטרון פלייבק, מנחה קבוצות תיאטרון וסדנאות ייעודיות. היא בוגרת בית הספר לתיאטרון בובות בהנהלת מירי פארי והצגות בבימויה השתתפו בפסטיבלים בארץ ובעולם. חני עוסקת באומנויות הבמה מזה למעלה מ-35 שנה. היא לימדה תיאטרון בבתי ספר במשך כ-30 שנה. במהלך עבודתה העלתה הפקות בית ספריות וטקסים קהילתיים והעבירה חוגי תיאטרון ושעות סיפור לילדים. העיסוק העיקרי שלה כיום הוא: "כשסיפור פוגש במה" (כשם העסק שהקימה לאחרונה) ובמהלכו סיפור אישי הופך למופע בימתי.
שיר הנושא של ההצגה "דברי אשה", שאותו כתבה, הלחינה ומבצעת נועה פלג גלאור, הוביל את חני לאורך כל הדרך, כשבתחילת העבודה היא שמה דגש על איסוף החומרים הכתובים, בחינתם וסינונם. חני: "אני מאמינה שכל אדם חווה בעוצמה את מה שעובר עליו ואין מה להשוות בין אדם למשנהו. גם אני עוברת ריפוי והבנה דרך סיפוריהן של נועה ודסי. כל אישה וכל גבר צריכים להרגיש בטוחים לדבר, לשתף ולא להתבייש, ליצור אישיות עצמאית ובלתי תלויה. ההצגה משתנה בהתאם לחייהן של השחקניות ולתובנות שנוצרות אצלן ואצלי. כך הוא מקבל יותר ויותר חיים ומושפע מדברים שעולים משיחות עם הקהל ובעקבות תובנות שלנו, ככל שאנו צוללות יותר פנימה למעמקי הנפש וההצגה. התגובות שאנו מקבלות מרגשות ביותר. יש אנשים שמגיעים להצגה פעם שנייה ושלישית על מנת ש'יפלו' להם עוד אסימונים. יש כאלה שמשתפים בסודות שהוטמנו עמוק בפנים במשך שנים, יש כאלו שהעידו שהצפייה בהצגה יצרה דיאלוג ושיחה בעקבותיה בין אימהות לבנות ובין בני זוג, ויש גם כאלו שאמרו שזו הצגה משנת חיים".
חני פיתחה את שיטת דוקו דרמה-תרפיה, המבוססת על התשוקה הבסיסית של אדם לשמוע ולהשמיע סיפורים אמיתיים. היא גילתה כי השיתוף בסיפור האישי משחרר ומרפא, כשבתהליך העבודה "נאלץ' המספר לדייק את הסיפור האמיתי, לזקקו ולהנגישו לשומעים. "אני שואלת שאלות רבות כדי להבין לעומק, וכך גם המספר מבין יותר את סיפורו. לאחר חילוץ הסיפור אני עוברת לעבודה על הנכחת הסיפור לבמה. זהו שלב לא קל, שבו נאלץ המספר לוותר על חלקים מהסיפור, לקצר, לשנות ולהשתנות. אנו מחליטות יחד באיזה ז'אנר בימתי לבחור. אני בכוונה משתמשת במילה 'אנחנו', כי התהליך משותף מתחילתו ועד סופו. אני מייעצת, מדייקת, מזקקת ומביאה את הפן המקצועי שלי, אבל בסופו של דבר ההחלטה היא של המספר. אחד הפרוייקטים היפים שלי הוא הסיפור של מתמודדת עם מאניה דיפרסיה, שהמופע שלה הוא בעצם הרצאה שבה שילבנו בהנחייתי גם קטעי משחק, מוזיקה וגם תערוכת תמונות. הדבר דרש ממני ללמוד דרכה ובאמצעותה על עולמה ועולם נפגעי הנפש בכלל. לאחרונה עבדתי על מופע מיוחד לכבוד חודש האשה במועצה האזורית דרום השרון, שבו שילבתי סיפורי חיים של שמונה נשים שאותם עיבדתי למופע בימתי ייחודי. כמו כן, אני עובדת על שני סיפורי שואה".
חני למדה שיטות רבות של עבודה עם אנשים: פסיכודרמה, דרמה יצירתית, פלייבק ועוד. היא מודה כי "אני מאוד אוהבת להתחבר לאנשים דרך סיפורי חייהם מתוך עניין וסקרנות, וכך פיתחתי את השיטה מבלי שהתכוונתי בכלל. השיטה פשוט נולדה בעצמה עם פרישתי המוקדמת לגמלאות לפני כשנתיים. אני פשוט יודעת לזהות סיפור טוב ומביאה לבמה את האדם שמספר אותו באופן הכי נכון ומתאים אישית. אני מצליחה לעבוד עם החומרים הקיימים שמביא כל אדם שפונה אליי, יודעת לזהות את הפוטנציאל של האדם שעימו אני עובדת, ומלווה אותו עוד זמן רב לאחר סיום העבודה המשותפת".
חני מכירה את דסי ונועה כבר כמה שנים, שבמהלכן נחשפה לכתיבתן ולשירים שנועה כתבה והלחינה. "הרגשתי שיש כאן סיפור גדול של שתי נשים עוצמתיות, שיכול להתחבר למופע בימתי מיוחד ובלתי נשכח. שתיהן נענו בשמחה לאתגר ותוך כדי העבודה הרגשנו שההצגה בונה את עצמה, משתנה ומתפתחת. נוצרה כימיה מדהימה בין שלושתנו שהובילה לתוצר הסופי של ההצגה".
לשחקנית נועה פלג גלאור, אמא לארבע ילדים, יש רזומה מרשים בתחום המשחק, הבימוי והמוזיקה. היא ממקימי בית הספר לאומנויות הבמה "עופר הלוי" ביישוב אלעד עבור המגזר הדתי-חרדי, שהיא גם משמשת כמנהלת שלו. בקליניקה שלה "הקול בקלות" היא מסייעת לפתח ולשקם קול ועוסקת באימון להעצמה באמצעות אומנויות הבמה בשילוב כלים מתחומים כמו: NLP, פסיכודרמה ותרפיה במוזיקה.
נועה גדלה במשפחה שבה אבא שתק. "השתיקה הייתה בעלת עוצמה אדירה. לפעמים השתיקות נמשכו כמה ימים. 'הסרת' השתיקה הייתה כרוכה בהתרפסות ובריצוי, עד שתנוח דעתו. מעבר לכך, כבת הבוגרת, העצמאית והכישרונית נמנעתי מלשתף ושמרתי לעצמי את הבעיות והקשיים. כבת לניצולת שואה השתיקה וההסתרה היו 'בנות בית'. בהמשך היו שתיקות ממושכות במערכת היחסים שלי. הנישואים שלי היו מבוססים על שיתוף פעולה והתמודדות עם אתגרים, אך לוו בהרבה שתיקות ופערים שהלכו והצטברו בתקשורת בינינו. לא דיברנו על הפער שנוצר בינינו, לא על האתגר שבהתמודדות עם ילד אוטיסט וגם לא דיברנו אחרי האירוע הקשה מנשוא – אובדן בתנו התינוקת שנפטרה ארבעה ימים לאחר הלידה עקב חיידק שלא זוהה בזמן. למעשה, שתקתי את המקרה הזה במשך 19 שנים עד יצירת ההצגה. אחת התובנות המשמעותיות היא שהשתיקה בחיי הביאה אותי למצב בריאותי מעורער ותחושות שיתוק".
דסי פפרמן, אמא לשלושה ילדים, נשואה בשנית לנדב שלו יש שני ילדים. בימים אלו היא מוציאה לאור את ספרה "רחמנא – התפתחות עצמית מבוססת רגש",מדריך לטיפול עצמי. היא נולדה באנגליה וכשהייתה בת שמונה חודשים עלתה משפחתה לארץ, הוריה החלו בתהליך התחרדות ואף עברו לירושלים. אביה נפטר כשהייתה בת 13, וכך אמה נותרה לבדה עם שמונה ילדות. עבורה ההצגה משמעותה התרת קשר השתיקה על תקיפה מינית שעברה כנערה. "כשהייתי בכיתה י"ב עברתי את מה שאני היום יודעת לכנות: 'אונס'. אז חשבתי שאני אשמה כיון ששתקתי. אם שתקתי, הרי שזאת הסכמה ולכן זה קרה לי. האמת היא שהייתי נערה עצובה ותמימה מבית חרדי וללא דמות אב בסביבה כלל. לא קראתי לדבר בשמו, כי לא היה לי מושג מה זה היה. לא ידעתי אם יש לאן לפנות ולא חשתי שאני ראויה בכלל".
דסי עזבה את החינוך החרדי בסוף כיתה י"ב, ובעקבות המשבר שעברה באותה שנה עזבה את השכונה ועשתה שירות לאומי, היחידה מכל השכבה שלה, ובסופו התחתנה עם האדם הראשון שהציע לה נישואין. הם התגרשו אחרי 15 שנה עם שלושה ילדים. "הנישואין שלנו היו כישלון מפואר שנוצר בקלות כששני אנשים שבורחים ממשהו מנסים לבנות משהו חדש. כשהתגרשתי גם יצאתי בשאלה ואני מגדירה את עצמי היום כחילונית".
קטעים מההצגה "דברי אישה"
החיבור בין דסי לנועה וחני נוצר בעקבות עבודתן המשותפת באותו בית ספר במשך כעשר שנים. שלושתן החלו לעבוד על ההצגה כבר ביולי 2020 וכמה חודשים לאחר מכן, בעיצומה של הקורונה, הופיעו בחצרות בתים פרטיים ובהמשך במקומות גדולים יותר עם קהל גדול יותר. חני: "כבמאית אני מקבלת תגובות נלהבות על אופן הבימוי ועל ייחודיות ההצגה, על השפה השונה שיצרתי ועל האפשרות של כל אחד ואחת להתחבר לנושאים העולים בהצגה או לחלקם. יש בהצגה נימת הומור מסוימת שאנשים מאוד מתחברים אליה, וזה מהווה עבורם פורקן ושחרור מהחוויות שהם עוברים במופע, שממנו יוצאים עם תובנות רבות, חיוך ותקווה".
לדף של ההצגה "דברי אשה", הכולל תמונות, מופעים קרובים ובקורות:
