לקראת השקת ספרה "ארמון השוקולד של בוביק העכברון", הסופרת הצעירה מוריה בוקובזה מספרת בגילוי לב על התמודדותה עם מום נדיר בלב שאיתו נולדה
הסופרת מוריה בוקובזה, בת 29 מקרית אונו, הוציאה לאור בימים אלו את ספרה השני "ארמון השוקולד של בוביק העכברון" (גלילי הוצאה לאור). מדובר בסיפור הרפתקה משעשע ושובה לב על עכברון שמקבל ליום הולדתו מתנה מפתיעה – ארמון משוקולד. ב- 5.7 התקיים אירוע השקה חגיגי לספרה החדש בספרייה העירונית קריית אונו, שאותו הנחתה המשוררת, הסופרת והעורכת ציפי שחרור.
ספרה הקודם של מוריה הוא "הסוד המתוק של יעלי" (צמרת הוצאה לאור) – סיפורה של ילדה המתמודדת עם סוכרת נעורים, שנכתב בעקבות ילדה מקסימה שהיא מכירה ובגיל שנתיים גילו לה סוכרת נעורים. "רציתי למצוא לה ספר על הנושא שיעזור לה, אבל ציפי שחרור, המשוררת והסופרת, לא הכירה ספר כזה ואמרה לי: 'אין? אז תכתבי את'. השאלות שהילדים שואלים את יעלי דומות לשאלות ששאלו אותי על המום שלי, רק שאצלי אף גננת ואף מורה לא תיווכה את הנושא לשאר הילדים. אני מקווה שגננות ומורות שיקראו את הספר יבינו כמה חשוב להסביר לילדים על השוני של ילד שסובל מבעיה רפואית כלשהי – ולא רק סוכרת, כדי להסביר לו ולאחרים שלמעשה הוא בדיוק כמו כולם, רק שיש כמה דברים שאסור לו לעשות. כולי תקווה ששיחות כאלה יעזרו לילד, שגם ככה סובל, לא להיות מבודד מהחברה בשל בעיה רפואית שאין לו יכולת לשלוט עליה".
בימים אלו היא כותבת ספרים חדשים שייצאו לאור בעתיד הקרוב, שאחד מהם הוא על הכלב שלה קאווין, ובו סיפורים מנקודת מבטו שבה הוא מופיע בכל סיפור בדרך כזו או אחרת. בין הספרים שהיא מתכננת להוציא לאור: ספר עם סיפורים לחורף, ספר עם סיפורים על משפחה, ספר עם סיפורים על חיות וספר עם סיפורים על החתולים שחיו בשכונה הישנה. "כרגע אין לי פרויקטים 'רשמיים' לילדים ונוער, אבל יש לי הרבה פרויקטים בתכנון ובהם: סדרת ספרים לילדים קוראים על מכשפה שהופכת למורה, ספר ילדים על תאומים שמדפיסים מכונת זמן, וכמובן הספר 'הילד שהפך לעץ' שכנראה יהיה הספר הבא שלי שייצא לאור. בימים אלו אני עובדת על טרילוגיית פנטזיה אורבנית למבוגרים, שנחשבת לפרויקט הגדול הרשמי שלי, אבל יש לי המון פרויקטים למבוגרים, בעיקר בז'אנר האימה Retelling לסיפור של כיפה אדומה, ספר על זומבים (כי הקורונה חייבת לתת השראה מתישהו), 'סאגת הממלכות האבודות' שאני מקווה שתהפוך לסדרת ספרים אפית, ועוד".
ההורים של, מוריה, גליה ויעקב, לא הצליחו להרות. הם עברו בדיקות, טיפולים וכל מה שצריך, אבל לא מצאו כל בעיה. מוריה: "אמרו לאמא שלי שזה כנראה סטרס ושהיא צריכה להירגע, וכך אחרי 15 שנה היא נכנסה להריון. באחת הבדיקות גילו שלעובר, כלומר לי, יש מום בלב ואמרו לה לעשות הפלה בחודש השלישי של ההריון. היא התחרטה ברגע האחרון ולמרות שהרופאים הזהירו אותה שלא אשרוד ושהיא תלד ולד מת, היא התעקשה על המשך ההריון. הלידה התחילה בירידת מים בשתיים בצהריים והסתיימה בלידתי, תינוקת חיה לגמרי, בשעה עשר בלילה. הייתי באינקובטור ולא ציפו שאשרוד. אפילו אמרו לאמא שלי לא להיקשר אליי. כך מיום שנולדתי, ואפילו לפני כן, אני מסתובבת עם אות קין של 'לא תשרדי' על המצח".
מום הלב של מוריה נחשב לנדיר: במקום שני חדרים ושתי עליות שמתפקדים, אצלה רק החדר השמאלי של הלב עובד. בעקבות מצבה הרפואי היא עברה ארבעה ניתוחים: הראשון – גלאן בגיל 11 חודשים, שאמור היה להחזיק עד שהיא תגדל מספיק בשביל הניתוח הבא הנקרא פונטאן. "אמרו להוריי שלא אשרוד להגיע אליו, ואז הגיע הפונטאן, ניתוח שעוברים בדרך כלל מגיל שנתיים עד ארבע, אבל אצלי חיכו עד סוף גיל חמש. זה ניתוח מעקפים. לקחו עורק קטן מהרגל שלי והשתמשו בו כדי לעקוף את יתר החדרים בלב, כך שהחדר השמאלי עושה למעשה את כל העבודה. לא ציפו שאדרוד גם את הניתוח הזה. למזלי, אני לא זוכרת הרבה מבית החולים, אבל זוכרת בהחלט את הימים שלפני הניתוח. הניתוח הצליח, אבל כמה שעות אחרי שהסתיים שוב העבירו אותי לחדר הניתוח ועשו עוד מעקף. הפעם הכל הלך חלק, אבל מישהו שכח סיכה איפשהו בעורק הראשי שלי ולכן שוב הוכנסתי לחדר הניתוח".
את תקופת אשפוזה היא לא כל כך זוכרת, אבל זוכרת בעיקר את הגעגועים לצעצועים, שאמה פחדה להביא אותם מהבית מחשש שחלילה נשאר עליהם וירוס או חיידק. גם אורחים היה אסור לה לקבל וכך שוב הייתה בודדה. "רציתי בובת חתול, ואבא שלי קנה לי בובה קטנה של חתול שחור-לבן ממולא באורז. בלילות הייתי מדמיינת שהוא בורח מהחלון, חוזר לשכונה, מדבר עם החתולים וחוזר בבוקר לספר לי סיפורים. שרדתי גם את התקופה הזאת, אבל אמרו לאבא שלי שכנראה לא אגיע לגיל ההתבגרות. אולי בגלל זה בני המשפחה שלי רקדו כמו משוגעים בבת המצווה שלי".
במשך שנים חיה מוריה עם הוריה יעקב וגליה בניין רכבת בשכונה קטנה בקריית אונו, שאחרי פרויקט פינוי ובינוי הפכה לשכונה יפיפיה עם בניינים גבוהים שבאחד מהם מתגוררת כיום משפחתה של מוריה. "תמיד ישארו לי הזיכרונות מהפשטות ומהחיים שהיו לנו אז ומהחתולים שאיתם גדלתי. אנחנו, הילדים, הפכנו את השכונה לבית מחסה לחתולים. היו לנו חתולים בכל הצבעים ובכל הגילים. תמיד אהבתי בעלי חיים, אבל ההורים שלי לא הסכימו לגדל חיה בבית והחתולים היו התרפיה שלי".
היא אהבה ללמוד אבל פחות לזכור בעל פה חומר למבחנים, רצתה לדעת כמה שיותר אך בית הספר לא סיפק לה את הצורך הזה. מהרגע שלמדה לקרוא ולכתוב כמו שצריך, בערך מסוף כיתה ב', החלה לכתוב סיפורים. בגלל המום בלב היא נעדרה פעמים רבות מבית הספר, "ולכן רוב זיכרונות הילדות שלי הם מהבית, מחברות הילדות שלי ומהחתולים בשכונה. אני זוכרת ששנאתי בעיקר שיעורי אומנות. כבר בחטיבה היו לי טקסטים אפלים שהייתי מאוד גאה בהם, אבל המורה לא קיבלה את זה. לא למדנו הרבה ספרות בבית הספר בשל הצורך להתמקד במקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית, וזה מאוד הפריע לי. באמצע כיתה י"א פרשתי מהלימודים, אמנם בשל סיבות רפואיות, אבל כנראה שבית הספר באמת לא התאים לי. עובדה שאחרי שפרשתי מלימודים, למדתי אנגלית יותר משלמדתי אי פעם בבית הספר".
תקופת הקורונה הייתה פורה ויצירתית מאוד עבורה. "לא הפריעו לי הסגרים וההגבלות כי הרי אני רגילה לכך. המום שלי הוא למעשה נכות שקופה, ורק בקורונה הרגשתי שאנשים התחילו להבין שאי אפשר לראות כל נכות, בעיה או מחלה. בתקופת הקורונה לא הייתי צריכה להסביר את עצמי לאף אחד, לא להתנצל על המקצוע שבחרתי, לא על כך שאני עובדת מהבית ולא על כך שאני כותבת בבית קפה או על ספסל בפארק. זה היה הזמן שלי לפרוח, כי את העבודה שלי אפשר לעשות מהבית, וזה יתרון שהיה לי על פני אנשים בריאים. אז כתבתי הרבה ספרי ילדים, התחלתי לכתוב את הספר השני בטרילוגיית 'בני החיים' (טרילוגיית פנטזיה אורבנית למבוגרים אך ידידותית לנוער) והתחלתי את האאוטליין לספר השלישי באותה הטרילוגיה. לצערי, אז היה לי מחשב אחר, ישן ומקולקל, וספר נוער שעבדתי עליו באותה תקופה נמחק ונעלם. דרך אגב, בספר הראשון בטרילוגיה עוברת אחת הדמויות סוג של ניתוח לב ו'זוכה' בצלקת כמו שלי. פשוט הייתי צריכה שהדמות תהפוך לרק חצי אנושית ולקחתי השראה מעצמי".
כיצד התמודדת במשך השנים עם המום בלב שאיתו נולדת?
"כיום כולם יודעים שחולי לב מחויבים לעשות ספורט כדי לשרוד, אבל כשהייתי ילדה חולי לב שעושים ספורט היו מסתכנים במוות. לכן אסור היה לי לרוץ, להשתולל, לשחק ולצאת לטיולים שנתיים. לא הייתה לי ילדות והייתי בודדה. בהפסקות בבית הספר כולם שיחקו מחבואים, תופסת, גומי וקפיצה בחבל, אבל לא יכולתי להשתתף איתם. הייתי מסתובבת בחצר בית הספר וממציאה סיפורים שמאוחר יותר כתבתי במחברת. בגיל 14 הלכתי עם אבא שלי לרופא ספורט, ושנינו היינו בשוק כשהוא שאל אם אני עושה ספורט. אז הסתבר שהמשוואה השתנתה ושמותר ואף רצוי לי לעשות ספורט. בית הספר לא רצה לקחת אחריות, ולכן שוב הייתי מובדלת.
בגיל 17 סבלתי מהמופיליה זמנית, בנוסף לאנמיה שהייתה לי והחמירה. לאחר שהפסקתי את השימוש במדללי הדם בגיל 21, עם עזרה מהרפואה האלטרנטיבית, ההמופיליה עברה בגיל 23. סבלתי ורדפתי אחרי רופאים, התחננתי שיעזרו לי, שימצאו מה דפוק אצלי ושיעצרו את זה, אבל הם לא מצאו תשובה וככה נשארתי במשך שש שנים. פשוט העברתי את הזמן עד המוות, ידעתי שהמוות קרוב ואף אחד לא היה מוכן לטפל בי, אבל לא פחדתי למות. לחיות בלי תקווה לעתיד זה מפחיד. הייתה לי תקווה וכתבתי דווקא בתקופה זו טקסטים קומיים, אבל גם קצת פנטזיה אפלה. כתבתי, התחזקתי בתורה ובמצוות, עשיתי גשר בשיניים, צפיתי בסדרות בלי תרגום ולמדתי כל מה שיכולתי לשים עליו את הידיים. למדתי יפנית, קראתי מחקרים על המוח, על בעלי חיים ועל כל מה שעניין אותי. בגיל 23 התחלתי ללמוד כתיבה יוצרת באופן מקצועי אצל המשוררת, הסופרת והעורכת ציפי שחרור".
לדף הפייסבוק של הסופרת מוריה בוקובזה:
https://www.facebook.com/profile.php?id=100014699676660
