חֹפֶשׁ / חגית רימון
בַּמַּכָּה הָרִאשׁוֹנָה הֶאֱשַׁמְתִּי אֶת עַצְמִי
חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי טִפְּשָׁה וּמְעַצְבֶּנֶת
בַּמַּכָּה הַשְּׁנִיָּה הִתְחַלְתִּי לְפַחֵד
בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּפְתְּחָה הַדֶּלֶת
הוּא הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט כֹּה מְאַיֵּם
אֶת הַיְּלָדִים הִכְנַסְתִּי לַחֶדֶר
אַט אַט הִתְחַלְתִּי לְהָבִין
שֶׁלֹּא הַכֹּל בְּסֵדֶר
בְּשִׁשִּׁי קִבַּלְתִּי זֵר פְּרָחִים
וְחִיּוּךְ גָּדוֹל כְּמוֹ פַּעַם
הוּא לִטֵּף אֶת שְׂעָרִי
וּבְתוֹכִי הִרְגַּשְׁתִּי זַעַם
אֵיךְ אָדָם שֶׁכֹּה אָהַבְתִּי
שֶׁהִבְטִיחַ לְהוֹקִיר
גּוֹרֵם לִי לְהַרְגִּישׁ כְּמוֹ אֶפֶס
כְּמוֹ יַתּוּשׁ שֶׁעַל הַקִּיר
אַתְּ זֶבֶל שֶׁל אִשָּׁה
אָמַר לִי פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ
תָּמִיד מָצָא סִבָּה
הָרֹעַ הָפַךְ לְקָבוּעַ
יוֹם אֶחָד הִתְפַּלַּלְתִּי לָאֵל
שֶׁיַּצִּיל אוֹתָנוּ מֵהַגֵּיהִנּוֹם
וּכְשֶׁהִגַּעְתִּי עִם הַיְּלָדִים לְהוֹרַי
הַדְּמָעוֹת לֹא הִפְסִיקוּ לִזְרֹם
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהַסְתִּיר
אֶת הַפְּגִיעָה וְהַהַשְׁפָּלוֹת
הִגַּעְתִּי לַקָּצֶה
זֶה לַחְדֹּל אוֹ לִהְיוֹת
אִמִּי חִבְּקָה אוֹתִי בְּחֹם
אָבִי שָׁתַק זְמַן אָרֹךְ
הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֵינִי לְבַד
שְׁנֵיהֶם רוֹצִים לִתְמֹךְ
פָּנִיתִי לְעוֹרֵךְ דִּין תּוֹתָח
הִשַּׂגְתִּי צַו הַרְחָקָה
כַּיּוֹם שָׁנָה אַחֲרֵי
אֲנִי אִשָּׁה חֲזָקָה
מַרְגִּישָׁה מַלְכָּה בְּבֵיתִי
עוֹשָׂה מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה
יֵשׁ לִי חֹפֶשׁ גָּדוֹל בְּלֵב
אֲנִי כְּבָר לֹא מְרַצָּה
