מניה דיפרסיה: המחלה הרגשית שלא תמיד נראית לעין
מאת: חגית רימון, אתר אישה
לאחרונה יצא לי לשמוע ממספר אנשים על בני משפחה, חברים או בני זוג שמתמודדים עם מניה דיפרסיה – הפרעה רגשית שמעטים מדברים עליה, ולעיתים גם מתביישים להודות בקיומה.
המודעות לנושא עדיין נמוכה, והרבה אנשים כלל לא מאובחנים – למרות שהם חווים מצבים רגשיים קיצוניים שמטלטלים אותם ואת הקרובים אליהם.
אז כתבתי את הכתבה הזו באהבה – כדי להעלות מודעות, כדי שאולי מישהו יזהה את עצמו בין השורות, או שתוכלו להבין טוב יותר אדם שקרוב אליכם ומתמודד עם ההפרעה הזו.
מניה דיפרסיה, או בשמה הרשמי כיום – הפרעה דו-קוטבית (Bipolar Disorder) – היא אחת ההפרעות הפסיכיאטריות המורכבות והעדינות ביותר. מדובר במצב רפואי שפוגע במצב הרוח, באנרגיה, בהתנהגות ובתפקוד היומיומי של הסובלים ממנה. מה שמייחד את ההפרעה הזו הוא התנודתיות – קיצוניות בין תקופות של עלייה משמעותית במצב הרוח ("מניה") לבין תקופות של דיכאון עמוק ("דיפרסיה").
️ מה זה בדיוק מניה דיפרסיה?
הפרעה דו-קוטבית מאופיינת בשני קטבים מנוגדים:
מניה – תקופה שבה האדם מרגיש "על גג העולם". הוא יכול להיות מלא ביטחון, אנרגיה גבוהה, דיבור מואץ, צורך מועט בשינה, תחושת גדלות ולעיתים גם התנהגות אימפולסיבית (הוצאות כספיות חריגות, התנהגות מינית לא אופיינית, נטילת סיכונים וכו').
דיפרסיה – תקופה של ירידה חדה במצב הרוח. האדם חש עצב עמוק, חוסר תקווה, עייפות, ירידה בחשק לחיים, ולעיתים אף מחשבות אובדניות.
בין שני הקטבים, ייתכנו תקופות של תפקוד רגיל לחלוטין – מה שמקשה על הסביבה וגם על האדם עצמו לזהות את הבעיה.
למה קשה לזהות את ההפרעה?
הרבה אנשים חיים עם ההפרעה בלי לקבל אבחנה נכונה במשך שנים. בתקופות המניה, הם עשויים להיראות פשוט "שמחים", "יצירתיים", "כריזמטיים" – במיוחד אם התסמינים לא קיצוניים. בתקופות הדיכאון – ייחשבו "רגישים" או פשוט "עוברים תקופה קשה".
הקושי הנוסף טמון בכך שהרבה אנשים, וגם אנשי מקצוע, נוטים להתמקד רק בתקופת הדיכאון ומפספסים את הצד השני – מה שמוביל לאבחנה שגויה של דיכאון חד-קוטבי במקום הפרעה דו-קוטבית.
מי עלול לפתח מניה דיפרסיה?
ההפרעה עשויה להופיע בכל גיל, אך לרוב מתחילה בין גילאי 15 ל-30. היא משפיעה על גברים ונשים כאחד. ישנו גם מרכיב גנטי – מי שבמשפחתו אדם הסובל מהפרעה דו-קוטבית, נמצא בסיכון גבוה יותר.
איך מאבחנים?
האבחנה מתבצעת ע"י פסיכיאטר, באמצעות שיחה קלינית מעמיקה ובירור ההיסטוריה הנפשית וההתנהגותית של האדם. חשוב להביא בחשבון תקופות של אנרגיה גבוהה במיוחד, גם אם הן נראו "חיוביות", ולא רק תקופות של עצבות.
איך מטפלים?
טיפול תרופתי – תרופות מייצבות מצב רוח כמו ליתיום, למוטריג'ין ואחרות עשויות להועיל. במקרים מסוימים משלבים גם תרופות נוגדות דיכאון או אנטי-פסיכוטיות. לאחרונה חברה סיפרה לי על זריקה שמקבלים פעם בחודש והיא יוצרת איזון אצל המטופל. כמובן שחשוב ללכת לבעל מקצוע מעולה כדי לקבל את הפתרון הטוב ביותר ולהתייעץ.
טיפול פסיכולוגי – CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) או טיפול דינמי יכולים לעזור בהתמודדות הרגשית ובהבנה של הדפוסים.
שינה סדירה ותזונה מאוזנת – שינה לא סדירה עלולה להצית תקופה מאנית.
מעקב וטיפול רציף – חיוני לשמירה על יציבות ולמניעת התפרצויות חדשות.
מה מרגיש אדם הסובל מהפרעה דו-קוטבית?
אדם עם מניה דיפרסיה מרגיש לעיתים כאילו הוא "נוסע ברכבת הרים רגשית", מבלי לשלוט על ההגה.
בתקופה המאנית, הוא יכול לחוש חסר מנוחה, מוצף ברעיונות, צורך לדבר ללא הפסקה, לא ישן כמעט אבל מרגיש מלא אנרגיה, ולעיתים מקבל החלטות לא שקולות. הוא עשוי להרגיש עליונות, או לחילופין – חוסר גבולות. הסביבה תראה בו אולי אדם כריזמטי במיוחד, אבל גם לא צפוי.
בתקופה הדיכאונית, אותו אדם עלול להרגיש שהוא שוקע בתוך אפלה פנימית. שום דבר לא משמח אותו, גם לא הדברים שהיו בעבר מקור לאושר. חוסר טעם, דמעות, תחושת ריקנות או חוסר ערך – כל אלו עלולים להשתלט על יומיום שלם.
ומה שמבלבל במיוחד – לעיתים בתוך יום אחד הוא יכול "להתנדנד" בין שני הקצוות, באופן שמערער את תחושת היציבות האישית.
האם אדם עם מניה דיפרסיה יכול להצליח בעבודתו?
כן. בהחלט.
רבים מהאנשים שמתמודדים עם הפרעה דו-קוטבית מצליחים להחזיק משרות בכירות, להיות עצמאיים מצליחים, לנהל עסקים ולהביא לעולם יצירתיות, כריזמה ותשוקה יוצאת דופן.
מה שעוזר להם להצליח:
מודעות עצמית וטיפול קבוע – כשהאדם מודע להפרעה ומטופל כראוי (תרופות, טיפול רגשי, שגרה קבועה) – הוא יכול להיות מאוזן לאורך זמן.
מבנה עבודה גמיש – חלקם מצליחים במיוחד בעבודות עצמאיות או יצירתיות, שבהן יש מקום לביטוי אישי, ולא חייבים לתפקד "8 עד 17" בקו ישר.
חוזקות טבעיות – דווקא תנודתיות מסוימת יכולה להעניק לאנשים עם מניה דיפרסיה חשיבה מחוץ לקופסה, חיבור רגשי עמוק, וכריזמה נדירה.
אז איך הלקוחות לא רואים עליהם?
זו אחת הנקודות החשובות:
ההפרעה לא תמיד נראית החוצה.
אנשים רבים יודעים להיראות מתפקדים כלפי חוץ גם בתקופות מאתגרות. הם עשויים להיראות רגילים, מקצועיים, נחמדים ואפילו מלאי ביטחון – גם אם בפנים הם מרגישים רע.
במיוחד בתקופות של מאניה קלה, הם נראים דווקא מלאי אנרגיה וקסם אישי – מה שיכול לרתק את הלקוחות ולחזק את הרושם החיצוני.
בתקופות דיכאון, יש מי שמסתירים, מתבודדים או פשוט פועלים בשקט עד שיחזרו לאיזון.
זו הסיבה שאסור לשפוט אדם לפי החיוך החיצוני שלו. לפעמים מאחוריו יש סערה – ולפעמים זו פשוט אישה או גבר עם נפש רגישה, שמתמודדים ומנצחים כל יום מחדש.
האם אפשר לתפקד בתוך מערכת זוגית עם מניה דיפרסיה?
התשובה היא כן – בהחלט. אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים להיות בני זוג אוהבים, רגישים ועמוקים. עם זאת, חשוב להבין: כדי שזוגיות תצליח, דרושים מספר תנאים:
מודעות עצמית – האדם צריך להכיר את מצבו, לקבל אותו ולטפל בעצמו.
תמיכה זוגית – בן/בת הזוג צריכים להבין את המחלה ולא לקחת כל שינוי מצב רוח באופן אישי.
תקשורת פתוחה – חשוב לדבר על מה שעובר, על התחושות ועל הצרכים.
שגרה בריאה – שינה, תזונה, תרופות וגבולות – אלו חיוניים לשמירה על איזון.
זוגיות עם אדם שחי עם מניה דיפרסיה יכולה להיות עמוקה, אותנטית ומלאת חמלה – בתנאי ששני הצדדים מוכנים ללמוד, להכיל, ולהתפתח יחד.
איך זה לחיות עם אדם שיש לו מניה דיפרסיה?
מערכת זוגית עם אדם שחי עם הפרעה דו-קוטבית יכולה להיות מרגשת, יצירתית ועמוקה – אבל גם מאתגרת מאוד. התנודתיות הרגשית משפיעה לא רק על מי שחווה אותה באופן ישיר, אלא גם על בת או בן הזוג, שמוצאים עצמם לעיתים קרובות בין קצוות: מצד אחד רגעים של קרבה אינטנסיבית, שמחה ותחושת חיבור עמוק, ומהצד השני – ריחוק, סגירות או התנהגות אימפולסיבית שקשה להכיל.
מה מרגיש מי שנמצא בזוגיות עם אדם דו-קוטבי?
בלבול וחוסר ודאות – "האם הרגשות שהוא מביע כעת הם אמיתיים, או תוצאה של אפיזודה מאנית?"
עייפות רגשית – לפעמים צריך להחזיק את המערכת כמעט לבד, בעיקר בתקופות דיכאון.
תחושת אחריות מוגברת – חלק מהאנשים מרגישים שהם צריכים "לייצב" את הצד השני או להחזיק את הקשר בכוח.
פחד מאובדן שליטה – בתקופות מאניות ייתכנו הוצאות כספיות לא רציונליות, אמירות קשות, או אפילו בגידות – מה שמערער את תחושת הביטחון.
⚠️ האם אדם עם מניה דיפרסיה עלול לפגוע יותר?
לא בהכרח. מרבית האנשים עם הפרעה דו-קוטבית אינם מסוכנים לסביבה, אבל כן ייתכן שיפגעו רגשית בלי להתכוון – בגלל תנודות קשות במצב הרוח, פגיעות יתר, או חוסר שליטה זמני בהתנהגות.
בזמן אפיזודה מאנית, ייתכנו אמירות פוגעניות, חוסר רגישות לצרכי הזוגיות, או מעשים שנעשים מתוך דחף.
בזמן דיכאון, האדם עלול להתרחק רגשית, לדחות מגע או להיות קשה להבנה – מה שעלול לפגוע בבן/בת הזוג שלא מבינים מה קרה.
עם זאת, כאשר האדם מאובחן, מטופל ומודע לעצמו – הסיכוי לפגיעה פוחת משמעותית, והקשר יכול להפוך אפילו לעמוק ומכיל יותר מקשרים "רגילים".
אז מה אפשר לעשות כדי לשמור על קשר בריא?
מודעות הדדית – לדבר על ההפרעה בצורה פתוחה. לקרוא, ללמוד ולהבין.
גבולות בריאים – להציב גבולות רגשיים מבלי להרגיש אשמה.
תמיכה מבחוץ – זוגיות עם אדם עם מניה דיפרסיה דורשת לעיתים גם ליווי מקצועי זוגי או פרטני.
אמפתיה – אבל לא ויתור עצמי – חשוב לשמור גם על עצמך, על הבריאות הנפשית שלך, ולא להקריב את טובתך האישית לגמרי למען הצד השני.
ולזכור: מאחורי ההפרעה – יש אדם. רגיש, עמוק, לעיתים פגיע ולעיתים עוצמתי. כשיש מודעות וטיפול – אפשר לבנות קשר שמבוסס על אמת, אהבה וצמיחה הדדית. אבל כשאין – המחיר הרגשי עלול להיות גבוה מדי.
עד כמה נפוצה מניה דיפרסיה? ומה אומרים המחקרים החדשים
הפרעה דו-קוטבית (מניה דיפרסיה) היא יותר נפוצה ממה שנהוג לחשוב. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי (WHO) ומחקרים עדכניים:
כ-1%–2.5% מהאוכלוסייה העולמית מאובחנת בהפרעה דו-קוטבית מסוג I או II.
אם כוללים גם צורות קלות יותר של ההפרעה (כמו ציקלותימיה), השיעור עשוי להגיע ל־4%–5% מהאוכלוסייה.
בישראל, מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שיעורי שכיחות דומים, אך יש להניח כי חלק גדול מהסובלים מהתסמינים אינם מאובחנים כלל – בעיקר בשל חוסר מודעות, בושה חברתית או נטייה לייחס את התסמינים לאירועים חיצוניים כמו סטרס, אובדן או קשיים בחיים.
נשים וגברים – האם יש הבדל?
באופן מפתיע, שיעור ההופעה של מניה דיפרסיה דומה בין נשים לגברים, אך הביטוי של ההפרעה שונה לעיתים:
נשים נוטות לחוות יותר אפיזודות דיכאוניות, ולעיתים יותר נטייה להפרעות נלוות כמו חרדה.
גברים חווים יותר פרקים מאניים ולעיתים תסמינים קשים יותר של אימפולסיביות או התמכרויות.
בנוסף, נשים עשויות לחוות שינויים בתסמינים סביב לידה או גיל המעבר, מה שמצריך מעקב וטיפול ייחודיים ורגישים יותר.
מה חדש במחקרים האחרונים?
בעשור האחרון חלה התקדמות עצומה בחקר המוח והבריאות הנפשית, ומחקרים עדכניים מצביעים על:
רקע גנטי ברור – נמצא כי למרבית החולים יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה הסובלים מהפרעה נפשית כלשהי, במיוחד דיכאון או מניה דיפרסיה.
קשר לתפקוד נוירולוגי – שימוש ב־MRI תפקודי מצא הבדלים בפעילות מוחית באזורים הקשורים לרגשות, קבלת החלטות וויסות עצמי.
השפעת סטרס ומחזור שינה – נמצא כי חוסר שינה כרוני, ג'ט לג, ולחצים ממושכים עלולים להוות טריגרים להחמרה של ההפרעה.
טיפולים חדשניים – לצד תרופות קלאסיות כמו ליתיום, חוקרים בודקים הצלחות בטיפולים כמו גרייה מגנטית מוחית (TMS), מיקרודוזינג של פסילוציבין, ותוספים תזונתיים שמאזנים את מערכת העצבים.
האם אפשר להירפא מהפרעה דו-קוטבית?
המונח "החלמה" בהקשר של מניה דיפרסיה הוא מורכב. זו אינה מחלה שנעלמת לחלוטין כמו שפעת – אך ניתן בהחלט להגיע לאיזון נפשי יציב ולתפקוד מצוין בעזרת טיפול נכון, מודעות עצמית ותמיכה מתמשכת.
חלק מהמטופלים מדווחים על שנים רבות של יציבות ללא התקפים, אחרים לומדים לזהות סימנים מוקדמים ולפעול בזמן. במקרים מסוימים, ניתן גם לצמצם מינון תרופתי לאורך זמן – כל זאת בליווי רפואי בלבד.
הבשורה החשובה היא שעם אבחון מוקדם, טיפול מותאם אישית, וקהילה תומכת – ניתן לחיות חיים של שמחה, יצירה, אהבה והגשמה
אנשים עם הפרעה דו-קוטבית יכולים לחיות חיים מלאים, מאוזנים ומשמעותיים. רבים מהם יוצרים, אוהבים, עובדים ומנהלים קשרים בריאים. המפתח הוא זיהוי, קבלה וטיפול מתאים. לא תמיד רואים מבחוץ מה עובר על אדם מבפנים – ולכן חשוב להעמיק, להקשיב, ולנהוג תמיד בחמלה.
