אני בת 58.
גרושה כבר לא מעט שנים.
הילדים שלי גדלו, התעופפו מהקן, כל אחד לחייו – ואני?
אני נשארתי כאן.
עם שקט. לפעמים מבורך, ולפעמים קצת יותר מדי.
לא אגיד שמשעמם לי – תמיד יש מה לעשות. אני עובדת, יוצאת להליכות, רואה סדרות, קוראת, לפעמים גם נפגשת עם חברות.
אבל יש רגעים – לרוב בערבים – שאני מרגישה משהו בפנים… כמו געגוע.
ולא תמיד ברור למה בדיוק.
אולי לעצמי של פעם.
אולי לחוויות שפעם הרשיתי לעצמי.
אולי פשוט לצחוק מתגלגל, לנוף חדש, לריח של מדינה זרה.
כל כך בא לי לטייל. לראות עולם. לנשום אוויר אחר.
ניסיתי להרים טלפון לכמה חברות – "בואי נטוס יחד".
אבל רובן כבר לא שם. אחת עסוקה בנכדים, אחרת מפחדת לטוס, והשלישית אמרה: "עזבי, כבר אין לי כוח להתרוצץ עם מזוודות…"
אז כמעט ויתרתי.
אבל פתאום ראיתי פרסום של טיול נשים וחברות חדשות.
לקבוצת נשים – בדיוק בגיל שלי.
והרגשתי כאילו מישהי שלחה לי יד.
יד שאומרת – "בואי. את לא לבד. יש לך עם מי."
והחלטתי.
אני לא מחכה.
נרשמתי. הלב שלי התחיל לפעום חזק – כמו ילדה לפני טיול שנתי.
ופתאום יש לי על מה לחלום.
על הנופים, על השיחות, על החופש.
ואולי, רק אולי, גם על קשרים חדשים… חברות חדשות… חיבור נשי עמוק שלא חוויתי כבר מזמן.
וזה מרגש אותי כל כך,
שבא לי לומר לכל אישה שמהססת:
אל תחכי.
אל תוותרי על עצמך.
העולם מחכה לך.
ואת ראויה לכל הטוב שבו.
———
מוזמנות להצטרף לקבוצת הפיסבוק: "טיולי נשים וחברות חדשות" לעדכוני טיולים ולהגשמת חלומות
