מאת: אריאלה
לאחרונה הצטרפתי לטיול נשים עם קבוצת טיולי נשים וחברות חדשות בפיסבוק. חיכיתי בהתרגשות כמה שבועות לטיול, וציפיתי להכיר את הנשים שנרשמו גם הן.
והנה הגיע הרגע המיוחל – הגענו לשדה התעופה. כבר בתור לצ'ק אין התחלתי לשוחח עם אישה שדקה לפני כן לא הכרתיה, והרגשתי חיבור.
אחר כך בטיול עצמו, הנופים נפרשו לפניי כמו חלום – הרים עטופים ירוק, סמטאות מלפני מאות שנים, קשישות שמוכרות דבש וריבות… ובתוך כל היופי הזה קרה משהו קטן, כמעט שולי, ובכל זאת – מהותי.
והנה הגיע הרגע המיוחל – הגענו לשדה התעופה. כבר בתור לצ'ק אין התחלתי לשוחח עם אישה שדקה לפני כן לא הכרתיה, והרגשתי חיבור.
אחר כך בטיול עצמו, הנופים נפרשו לפניי כמו חלום – הרים עטופים ירוק, סמטאות מלפני מאות שנים, קשישות שמוכרות דבש וריבות… ובתוך כל היופי הזה קרה משהו קטן, כמעט שולי, ובכל זאת – מהותי.
ישבתי ליד אישה שלא הכרתי קודם. בהתחלה שוחחנו על הנופים, על השוק הרועש, על כמה שהעולם יפה.
אבל באיזה רגע, כמו מתוך סדק בלב, חמק ממני סוד שלא תכננתי לשחרר – סיפרתי לה על בגידה שחוויתי, על הכאב שעדיין יושב לי בחזה כמו אבן. העלבון הקשה שחשתי מאדם קרוב, שחשבתי שאוהב…
היא שתקה רגע, הביטה בי בעיניים רכות, ואז סיפרה שגם היא, לא מזמן, עברה סדק דומה. בעלה לשעבר בגד בה במשך תקופה ארוכה, התנהג אליה באכזריות, והם התגרשו לפני מספר שנים. כרגע היא אינה בזוגיות, ונהנית מהמשפחתיות וממטלות היומיום. וכמובן מטיולים בעולם.
לא היו שם מילים גדולות, לא נחמות מיותרות – רק שתי נשים, יושבות זו מול זו, ומניחות את כאבן כמו שתי אבנים על אותו השולחן.
ופתאום – האוויר נהיה קל יותר לנשימה. השיתוף הזה, הפשוט כל כך, איוורר את הלב. הרגשתי איך מתוך כאב נולדת קרבה, איך מתוך זרות נרקמת אחווה.
זה היה הרגע שבו הבנתי – בטיול כזה, לא רק הדרך מתגלית, אלא גם הנפש.
