מגזין אישה - איתך בכל זמן!

"לעתים קרובות אישה לא תרגיש שהיא סובלת מדיכאון אחרי לידה". מהם הסימנים?

הדס
"בשלב מסוים הפסקתי את ההתנדבות בקהילה וגם לרקוד, ומצאתי את עצמי יותר ויותר במיטה. לאחר שיחה עם פסיכיאטרית נאמר לי שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה"

הדס נתן עם ראשת העיר בית שמש ד"ר עליזה בלוך, לאחר ההצגה. צילם יהורם גלילי

הדס נתן מתעדת במונודרמה "בציפורני עצמי" דיכאון אחרי לידה שחוותה ואשפוזים פסיכיאטריים
רבים שעברה בעקבותיו ומגלה כיצד
כיו"ר עמותת לשמ"ה היא מצליחה לגרום לשיפור, לקידום, לשילוב ולהעצמה של מתמודדים עם קשיים נפשיים בסביבתם הטבעית

"לעתים קרובות אשה לא תרגיש שהיא סובלת מדיכאון אחרי לידה, ולכן לסביבתה הקרובה יש תפקיד חשוב. קרובי משפחתה של היולדת וגם שכנים ושכנות צריכים להרגיש שקיים שינוי אצל היולדת ושהיא מתנהגת לא בצורה האופיינית לה. הסימנים האופייניים של דיכאון לאחר לידה הם: מצב רוח ירוד או עצבות במשך רוב שעות היום, אובדן עניין או הנאה מדברים שבעבר היו מהנים, חוסר תיאבון או אכילת יתר כמעט כל יום, קושי להירדם, נדודי שינה או שינה מוגזמת כמעט כל יום, תחושת אי-שקט ומתח או להיפך – איטיות יתר כמעט כל יום, תחושת הערכה עצמית נמוכה או רגשות אשם, קושי בריכוז או בקבלת החלטות אפילו פשוטות, מחשבות חוזרות על מוות או על פגיעה עצמית, תחושת "אין מוצא" והיעדר תקווה, חוסר עניין ביחסי מין, בכי ללא הפסקה, עצבנות, כעס וזעם".
כך אומרת הדס נתן, שבימים אלו מציגה ברחבי הארץ את המונודרמה המרגשת "בציפורני עצמי" בבימויה של שרון ויסברט המתארת את סיפור חייה המורכב, הכולל התמודדות עם חמש שנים של אשפוזים פסיכיאטריים רבים בבית חולים שאחריהם החליט הצוות בתחנה לבריאות הנפש שהיא צריכה ללכת להוסטל.

היא מציינת כי נשים שנמצאות בסיכון מוגבר לפתח דיכאון בזמן ההיריון ולאחר הלידה סובלות מבעיות רפואיות או שלתינוק שלהן יש בעיות רפואיות, יש להן רגישות לשינויים ברמות ההורמונים המתבטאת בתנודות במצב הרוח, חוסר שינה, הרגשת בדידות, התנסות קודמת בדיכאון בעבר – לרבות דיכאון לאחר לידה קודמת, היעדר תמיכה משפחתית או חברתית, אירועי חיים קשים במשך ההיריון או לאחר הלידה (כמו מוות או מחלה של אדם קרוב), בעיות בזוגיות או הפרעה נפשית בעבר.

הרעיון של עבודה על הצגה המבוססת על סיפור חייה קינן בה זמן רב. "ההצגה עברה מספר תהליכים עד שלפני כחמש שנים עלתה על הבמה בבימויה של רוחמה גמרמן בשיתוף שחקנית נוספת שגילמה דמויות נוספות. בהצגה שכעת היא עובדת עליה היא מגלמת את עצמה ואת כל הדמויות האחרות. במקביל, הפיקה הרצגה, שהיא הרצאה של סיפורי האישי שבה אני משלבת בהתאמה לקטע של הסיפור שהגעתי אליו קטעים מצולמים מההצגה המקורית בשיתוף שחקנית. בהמשך אני מתכוונת להפיק הרצגה, שבה אני הופכת בקטעים מסוימים של הסיפור ממרצה לשחקנית".

שנתיים וחצי לאחר לידת בתה השנייה היא נכנסה להיריון עם בתה השלישית. במהלך ההיריון הייתה מאושפזת כשלושה שבועות במחלקה לסיבוכי היריון בגלל יתר לחץ דם וצירים מוקדמים. היא ילדה בלידה קשה שהצריכה התערבויות שונות, ולאחר מכן חזרה לרקוד ריקודי עם, התחילה לבשל ולאפות ליולדות אחרות והתנדבה בקהילה ביזמות של פרויקטים.

הדס: "ישנתי מעט מאוד בלילה כי התינוקת לא כל כך נתנה לי לישון וגם לא ינקה. לכן שאבתי חלב והאכלתי אותה. בשלב מסוים הפסקתי את ההתנדבות בקהילה וגם לרקוד, ומצאתי את עצמי יותר ויותר במיטה. לאחר שיחה עם פסיכיאטרית נאמר לי שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה ושעל מנת לטפל במצב אני צריכה להתחיל טיפול תרופתי. לכן הייתי צריכה להפסיק את ההנקה".

יום אחד היא סבלה מכאבים בעקבות הניסיון להפסיק את ההנקה. היא לקחה כדור אקמול ומיד אחר כך עוד שני כדורים. "לקחתי חופן של כדורים ביד, ואני לא יודעת מה גרם לי להתקשר למרכז הרעלות בחיפה ולשאול כמה כדורי אקמול זה הרעלה. מכיוון שהזדהיתי בתחילת השיחה תוך מספר דקות הגיע אליי אמבולנס. אמרתי לפרמדיקים שבלעתי רק שלושה כדורים, אבל הם החליטו לקחת אותי לרופא בקופת חולים שהחליט להפנות אותי לחדר מיון. לאחר בדיקות שוחררתי הביתה והתחלתי לקבל טיפול תרופתי שלצערי לא עזר לי. המצב שלי התדרדר עד שהחליטו שאין ברירה אלא לאשפז אותי. לאשפוז הראשון הלכתי בליווי אבא שלי ז"ל. הלכתי לאיתנים כי נאמר לי ששם יש יחידת אם תינוק ואוכל להתאשפז עם בתי. כשהגעתי לשם אחרי שיחה עם פסיכיאטר נאמר לי שאני צריכה להישאר שם, אבל התינוקת לא יכולה להישאר. כך נשארתי שם ואבא שלי חזר אל אמי עם בתי התינוקת".

היא בת 54, תושבת בית שמש, אם לארבע בנות, שלוש מהן נשואות, ואחת בת 15, וסבתא לנכדה. אביה המנוח היה קצין משטרה בכיר ושימש בתפקידים ציבוריים בכירים כמו: סמנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה של נתניהו וראש המועצה של אפרת. במשך שמונה חודשים טיפלו אביה, אמה ואחותה הקטנה של הדס בבתה התינוקת במהלך האשפוז שעברה הדס. אמה עסקה בתחומים אדמיניסטרטיבים. הדס רוקדת ריקודי עם ומשתתפת בחוג תיאטרון בתיאטרון פסיק.

אשפוזה היה קשה, נמשך מעל שנה וכלל אשפוז מלא ואשפוז יום. כך בעלה מצא את עצמו עם שתי ילדות בנות שבע וארבע, עם אישה בבית החולים ותינוקת בבית של הוריה. "הוא היה חייב להמשיך ולעבוד כי מישהו צריך לפרנס. ללא ספק, המצב שלי השפיע על כל סביבתי הקרובה", היא אומרת.

הדס: "מנהל המחלקה בבית החולים הציע לי לעבור לטיפול פרטי שלו, ולאחר שעניתי בחיוב להצעתו אמר שאלך הביתה ואחזור עם תבשיל שהכנתי. נבהלתי כי הבית תיפקד אז על ידי עובדת פיליפינית שהייתה אצלנו במשך ארבע שנים ועל ידי מטפלת שהגיעה כל יום לדאוג לילדות. ידעתי שבעלי צריך לחגוג יום הולדת באותו היום והחלטתי להכין לו ארוחה זוגית. בהתחלה היה לי מפחיד להיכנס לסופרמרקט אחרי שנים שבהן לא עשיתי קניות, אבל בעלי היה מופתע מאוד מהארוחה שהכנתי לו. היה לנו ערב מקסים ביחד, ובסופו לקחתי דוגמיות ממה שהכנתי לבית החולים. זה היה הצעד הראשון בהחלמה שלי".

היא פגשה את בעלה צבר, שנולד עם לקות שמיעה קשה, לקראת סיום הלימודים של התואר הראשון באוניברסיטת בר אילן, ולאחר כמעט שנה החליטו להתחתן. הם נשואים כבר 30 שנה. בתחילת הזוגיות גרו בתל אביב בדירה שהייתה של בעלה. "ממש שנאתי את החיים בתל אביב בגלל תחושת הניכור וההמולה של העיר הגדולה. לאחר לידת בתי הגדולה, שלאחר מכן אובחנה על הרצף האוטיסטי, שמחתי מאוד מעצם הפיכתי לאמא. לאחר שלוש שנים ילדתי את בתי השנייה, וכשהיא הייתה בת קצת יותר מחודש עברנו לבית שמש במטרה להשתייך לקהילה הדתית-לאומית שבשכונת מגדל המים".

היא עברה קורס המכשיר אנשים שעברו משברים נפשיים ללוות אנשים אחרים הסובלים מקושי נפשי, ובסיומו החלה לעבוד כמדריכה שיקומית. בהמשך למדה בבית ספר לשיקום בקרית אונו קורס להתערבות מקדמת להפחתת סטיגמה עצמית. מאוחר יותר למדה באוניברסיטת חיפה תואר שני בחוג לבריאות נפש קהילתית המתמקד בשיקום בבריאות הנפש. לאחר מכן החלה לעבוד כמתאמת טיפול בדיור מוגן. "במסגרת העבודה אני פוגשת אנשים עם קשיים נפשיים, תומכת בהם ומקשרת בינם לבין שירותים שהם זכאים להם דרך סל שיקום. עבודה זו נוגעת לכל תחומי החיים של המתמודדים, ורוב הדיירים יודעים על ההתמודדותי הנפשית".

הסדנה שבנתה להפחתת סטיגמה עצמית מיועדת לקבוצות קטנות יחסית בהיקף של עד 15 איש, והיא מעבירה בה פעילות על סטיגמה כללית הקיימת בחברה על עדות או על בעלי מקצוע, עוברת לפעילות עם קלפים שעיצבה על מיתוסים הקשורים למחלות נפש מול העובדות המחקריות, ומספרת בתמציתיות את סיפורה האישי.

מזה כ-13 שנה היא פעילה בעמותת לשמ"ה שנוסדה ומופעלת על ידי מתמודדים הפועלים במישורים שונים על מנת להביא לשיפור, קידום, שילוב והעצמה של האנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים בסביבתם הטבעית, כמו גם פיתוח שירותים מותאמים ומיוחדים למען אוכלוסייה זו. מזה שנתיים היא משמשת כיו"רית העמותה. לפני כן הגיעה במקרה ל'בנפשנו' שעסקה במתן מידע ובמענה טלפוני לפונים בשאלות בבריאות הנפש. היא הכירה אז את שולה בן-דעת אלפרוביץ, מהאקטיביסטים הראשונים בארץ בפניות של מתמודדים בבריאות הנפש, שסיפרה לה על לשמ"ה, וכך הצטרפה לפעילות העמותה ולוועד המנהל. לפני כשנתיים נבחרה כיו"רית.

הדס: "לשמ"ה עוסקת במספר תחומים, כשיש לה זרוע ביצועית וזרוע מדינית. עד כה היו שני פרויקטים שמומנו על ידי משרד הבריאות והג'ויינט: "בחזרה הביתה" – פרויקט שהתחיל להיטמע בקופות החולים ובמסגרתו מאושפזים העומדים להשתחרר מבית חולים מקבלים תמיכה בקליטה חזרה בקהילה. פרוייקט שני הוא: "עמיתים מומחים" – בבתי חולים במזור ובבאר שבע שבהם מתמודדים עובדים בתוך המחלקות הפסיכיאטריות, עוזרים למאושפזים בקליטה קלה יותר במחלקה ומגשרים בין הצוות למטופלים. בשנה הקרובה תתחיל קבוצת פעילים להרצות על סיפורם האישי באקדמיה לסטודנטים לעבודה סוציאלית. העמותה התחילה לפעול גם בגיל השלישי, שכמעט ואין תמיכה, מקומות ושירותים עבור בני ובנות גיל זה. העמותה פעילה בשיתוף ארגוני המשפחות כמו: עוצמה ומשפחות בריאות הנפש לשינוי המדיניות למיצוי זכויות".

היא מודה כי התמודדותה אינה מסתיימת לעולם. "לפעמים אני נכנסת למשבר. אני עדיין במעקב פסיכיאטרי, לוקחת תרופות ומקבלת בעצמי שירותים של סל שיקום, אך כעת זה נעשה מנקודת מבט אחרת של יכולת תקווה עם משמעות".

דילוג לתוכן