מוטי זליקוביץ ונילי סגי זקס במופע צלילים שלובים, צילום דן בן חקון
ב"צלילים שלובים" – מופע מוזיקלי מרגש של נילי סגי זקס עם מוטי זליקוביץ – מציגים שניהם סיפורי חיים מעוררי השראה: ניתוח מורכב שעברה בתם של נילי ויורם להפסקת דימום בגזע המוח והתמודדותם של מוטי ואשתו שושי עם אימוץ וגידול ארבעה ילדים
בימים אלו משיקים נילי סגי זקס ומוטי זליקוביץ את "צלילים שלובים" – מופע מוזיקלי ייחודי המשלב סיפורי חיים מעוררי השראה שלו ושלה, בשילוב נגינה בפסנתר – על הכוח של התקווה, הטוב והתודה. המופע עוסק בהתמודדות עם אתגרי החיים ונותן פרספקטיבה אחרת על החיים ודרך נוספת לצליחת משברים, תוך התמקדות בטוב.
מוטי זליקוביץ, ששימש עוזר להתיישבות של מספר שרי ביטחון ומילא מגוון תפקידים במשטרה ובתחום הביטחון, הוציא לאור את ספרו החדש "שליחותי כדרך חיים", העוסק בניסיונו להבין מהי שליחותו בחיים באמצעות חייו המרתקים והתובנות שצבר. ההכנסות ממכירת הספר מוקדשות לעמותת "משפחתא", קהילת האימוץ של ישראל, שמוטי שימש במשך עשור שנים כיו"ר שלה בהתנדבות.
בין הנושאים המופיעים בספר החדש: האימוץ, תפקידים שונים בהם שימש: עוזר להתיישבות של כמה שרי ביטחון, מלווה נוער נושר, מאמן אישי לתזונה וסוכרת ומלווה ומאמן אישי לחיים טובים יותר במציאות קיימת. "מי שיקרא את הספר ויבין את העומק ואת המסר שבו, יבין גם את התשובות לשאלות.
בקיץ 2016 התלוננה לידור, בתה הבכורה של נילי כשהייתה במכינה קדם צבאית, על בעיית ראייה. לאחר שעברה בדיקות סיטי ואם אר אי, קיבלו נילי ובעלה שיחת טלפון מבית החולים שבישרה להם: "ללידור יש דימום במרכז גזע המוח". היא אושפזה בטיפול נמרץ ניורוכירורגי ולה ולהוריה ניתנו שתי אפשרויותה: ניתוח מורכב להסרת הדימום עם רמת סיכון גבוהה מאוד שרק בגרמניה יש מנתח שמסוגל לבצע את הניתוח, או לא לעשות כלום. "הגוף יודע לספוג לבד את הדימום וזה יעבור, אבל קחו בחשבון שיישאר לה וריד פגוע בגזע המוח שיכול לדמם בכל רגע, ולכן הילדה תהיה סוג של פצצה מתקתקת", הודיע הרופא.
נילי: "כהורים היינו צריכים לקבל ביחד איתה את ההחלטה הנכונה והטובה ביותר עבורה. אין ספק שזו ההחלטה הקשה ביותר שעשינו בחיינו. החלטנו לחכות, להאט את הקצב ולקוות שיסתדר". חודש לאחר מכן, במהלך נסיעה, הרגישה לידור כאבים עזים בראש והתחילה לפרכס. בבית החולים אמר הרופא ללידור שהיא בעיצומו של דימום נוסף הפוגע בכל צד ימין של הגוף ומגדיל את הראייה הכפולה. "זה קורה תוך פחות מחודש מהדימום הראשון, מה שאומר שבוודאות אנחנו עומדים לפני דימום נוסף. במידה ותשרדי אותו רוב הסיכויים שתשארי עם נכות!", אמר הרופא ללידור והמליץ שהיא והוריה יטוסו במהירות לגרמניה כדי להציל את חייה.
למחרת בבוקר שיתפה לידור את הוריה במחשבה שהעסיקה אותה כל הלילה: למה דווקא לי זה קרה? ולמסקנה שאליה הגיעה לבדה: "כי לי כוחות להתמודד עם זה. כי כשאני אבריא אני אגלה בתוכי כוחות ועוצמות שלא ידעתי שקיימים בי". בהלך רוח זה החל מסעה להחלמה, כשהחברים והמשפחה נרתמו כולם ורצו לעזור. הם הבינו את הכוח הטוב, ולכן פרסמו פוסט שסיפר על מצבה של לידור ועל כך שהחליטו להפוך את הלימון ללימונדה. בפוסט נכתב כי כל מי שרוצה לעזור מוזמן לעשות ב-17.8.2018 מעשה חסד לסובבים אותו, ושמי שיכול שיתפלל ושיעביר את זה הלאה. בתוך מספר דקות החלו לזרום אליהם מבול של אלפי פניות מהארץ והעולם של אנשים טובים שרוצים לעזור. במהלך השעות שבהן נעשה הניתוח קיבלו בני המשפחה תמונות, סרטונים והודעות של אנשים על המעשים הטובים שהם עשו: ביקור חולים בבתי חולים וקשישים בבתי אבות, ניקוי שבילי הארץ וחופי הים, איסוף כסף לנזקקים, חלוקת חבילות מזון ועוד.
הם הגיעו לגרמניה ולידור אושפזה שם בבית חולים איראני. נילי: "כבת של ניצול שואה, שכל משפחתו נרצחה על אדמת גרמניה, מצאתי את עצמי טסה לשם כדי להציל את החיים של בתי. זו הייתה, ללא ספק, חוויה עוצמתית ומטלטלת. ליווינו את לידור לחדר הניתוח ונפרדנו ממנה בחשש גדול, בידיעה שכל תזוזה קטנה או סיבוך הכי קטן הם בעלי משקל כבד להמשך חייה וחיינו לעד. בשבע שעות ההמתנה יצאנו לטייל בציפייה דרוכה ביער המקיף את בית החולים, בתפילה חרישית, במענה לכל אותם אנשים שפונים אלינו ובשתיקה שיש בה שותפות. חזרנו לחדר ולאחר מספר שעות שנדמו כנצח בישר המנתח שהניתוח עבר בשלום. רק כשראינו שלידור יכולה להזיז את הגפיים הבנו שתפילותינו נענו. למחרת הניתוח לידור שוכבת במיטה, חבושה וכאובה. היא מקריאה לנו הודעה שקיבלה בווטסאפ מחברה: 'הי לידור, מה העניינים?', מסתכלת עלינו בהתרגשות ועונה: 'נהדר, מצוין, יותר טוב מזה לא יכול להיות. נשארתי בחיים ואני לא נכה!!'".
שבוע לאחר הניתוח עשו נילי ולידור צ'ק אאוט בבית החולים ואז עשו צ'ק אין במלון במרכז העיר. נילי: "קשה לתאר את מידת הקרבה שזה יצר בינינו. היינו מאושרות ומלאות בהכרת הטוב והתודה על הנס הפרטי שלנו. חשוב מאוד ליהנות ממה שיש, מכיוון שבכל כך הרבה מצבים בחיים הרבה יותר קל לראות ולהתלונן על מה שאין, מה שמעצים לנו את האין. במקום זאת אני מנסה במצבים מסוימים, במיוחד כשהם מבאסים, ליהנות ממה שיש למרות הכל. לא רק לראות אותו, אלא אפילו ליהנות ממה שבכל זאת יש".
מוטי זליקוביץ מודה כי השאלה 'למה אני?' עולה בראשו כבר כמעט 40 שנה בכל פעם שהגיע לתפקיד חדש, ללמוד משהו חדש או להתמודדות עם אתגר חדש". החיבור של מוטי ואשתו שושי לעולם האימוץ נוצר בעקבות העובדה שבמשך ארבע שנים לאחר שהתחתנו בגיל 20 לא הצליחו להביא ילדים לעולם.
מוטי: "עשינו בדיקות וטיפולים, התחלנו עם כדורים, זריקות, הפריות חוץ גופיות ועוד. היו דברים לא נעימים כמו: אכזבות, ייאוש, בכי והרבה בלאגן. אחרי תקופה מסוימת התחלתי לחשוב 'למה', וזה מה שמוביל את הספר: למה אני עובר כל מיני דברים בחיים?, למה אני ואשתי לא יכולים ללדת ילדים? לאט לאט מתחילות לצוץ לי בראש מחשבות על אימוץ. יש לי אמונה חזקה ואני מתחיל להאמין שיש לי שליחות בעולם. כל אחד מגיע עם ייעוד, רק השאלה היא האם הוא מבין מהי שליחותו. הנס של להביא ילדים לעולם לא מתרחש במשך מספר שנים, ואז שוב עולה השאלה והפעם בחוזקה יתרה: 'למה אני' או 'למה אנחנו' תקועים בבעיה זו. הטיפולים קשים ומתמשכים והאכזבות עוטפות ביגון ובצער והלילות בוכיים, והשאלה כל הזמן עולה וחוזרת 'למה אני'? לאט לאט מתחילה אצלי לחלחל התובנה: כנראה הגעתי לעולם לשליחות מסוימת אחת או יותר".
אחרי חמש שנות ניסיונות ואכזבות, החליט זליקוביץ להיכנס למשרד הרווחה, נפגש עם העובדת הסוציאלית ופתח תיק אימוץ. לאחר ששניהם קיבלו הודעה שאין סיכוי שיהיו להם ילדים ביולוגיים, הם החליטו להתמקד באימוץ. שבע שנים חלפו מרגע הירשמם לאימוץ ועד שקיבלו שיחת טלפון: "תבואו מחר, מחכה לכם תינוקת". לא היה להם כלום בבית ושניהם לא ידעו דבר על גידול תינוקות. שושי התייעצה עם השכנות ושניהם עשו קניות לקראת בואה של התינוקת. שכן הביא את כל הקניות הביתה והרכיב את מיטת התינוק, ואז נסעו לקבל תינוקת בת שבוע, שלבשה חיתולים מבית החולים.
מוטי: "כשהגענו הביתה כל היישוב היה שישו ושמחו, כולם רצו לראות את התינוקת. בשבת הייתי צריך לעלות לתורה ולקרוא לה בשם. ידענו מראש מה השם שאנחנו רוצים: שמרית – ראשי תיבות של 'שושי ומוטי רצו ילדים תמיד'. כך התחלנו פרק חיים חדש עם כל מה שקשור לתינוק: טיפת חלב, להתעורר בלילות, חיתולים ועוד. אחרי חודש עשינו מסיבת הודיה גדולה לכבודה".
אחרי תקופה מסוימת הם הרגישו שהם רוצים עוד ילד ושוב נרשמו במשרד הרווחה. "אמרו לנו שזה יכול לקחת כמה שנים לקבל תינוק, אבל בינתיים הציעו לנו לאמץ ילד גדול יותר מעל גיל שנתיים. כששמרית הייתה בת ארבע הודיעו לנו שיש בשבילנו אח ואחות בני חמש ושבע. אמרנו שאנחנו מסכימים והתחילו לעשות לנו פגישות היכרות איתם. מהר מאוד נקשרנו אליהם והם נקשרו אלינו. אחרי שתי פגישות הם כבר אמרו שהם רוצים לבוא איתנו הביתה. בפגישה הלפני אחרונה שמרית באה איתנו והם לא רצו לחזור עם העובדת הסוציאלית. בסוף סיכמנו שלמחרת יעשו להם מסיבת פרידה בבית הספר ובגן, ואז הם יגיעו אלינו. היינו בהלם כשכל אחד מהם בא עם שקית ניילון קטנה עם בגד מצ'וקמק בפנים, בלי צעצוע ובלי כלום. נסענו ביחד איתם לקנות להם בגדים, צעצועים, משחקים וכל מה שצריך. הם נשארו עם השמות שאיתם נולדו: אתי ושלומי. ביישוב חגגו לכבודם קבלת פנים יפה מאוד במסיבה גדולה, שבה השתתפו כל ילדי היישוב".
אחרי שנתיים קיבלו מוטי ושושי שיחת טלפון נוספת שבישרה על תינוק נוסף שמחכה להם. "קיבלנו תינוק בן חודש, הבאנו אותו ליישוב ועשינו לו ברית. קראנו לו שריה, על שם הסופר של דוד המלך. כיום הוא כבר בן 27. בשלב זה החלטנו להתמקד בלתת חיים טובים לארבעת ילדינו, שכבר מההתחלה ידעו שהם מאומצים. תמיד אמרנו להם שנלווה את כל מי שירצה לפתוח את תיק האימוץ". לבני הזוג זליקוביץ יש כיום שבעה נכדים מילדיהם. "הנושא של האימוץ מאוד פתוח אצלנו. באחד הפרקים בספר הם מספרים על האימוץ ועליי מהזווית שלהם. הם תמיד מתייעצים איתי והכל פתוח וגלוי מאוד איתם", אומר מוטי.
בגיל 35, כנראה בשל הלחץ הנפשי הרב שהיה נתון בו בעקבות הכישלון העסקי וגם בשל הגנטיקה, התפרצה הסוכרת אצל מוטי. "הייתי שמן, לא עשיתי ספורט, הייתי הרבה במתח וככה התפרצה המחלה. בהתחלה לא ידעתי שחליתי – עד שיום אחד קמתי בבוקר וראיתי מטושטש. הרופא ביקש ממני לעשות בדיקות ראייה וסוכרת. אופטיקאי אמר לי שאני צריך משקפיים מספר 5. לאחר שעשיתי בדיקות סוכר קיבלתי תוצאות 'אללה יוסטור' ושלחו אותי לרופא סוכרת. התחלתי ליטול תרופות והרופא אמר לי לעשות דיאטה. די מהר הורדתי את המשקפים ועד היום הן שוכבות במגירה".
לזליקוביץ, המשמש כמאמן אישי לאורח חיים בריא ולהתמודדות עם הסוכרת ואתגרי החיים, חשוב להעביר למתאמניו דרך האימון חלק מהתובנות שצבר בחייו. "בסופו של דבר, השאלה היא האדם מבין מדוע הגיע לעולם ולמה קרה לו כך וכך. אדם שחולה במחלה צריך לחשוב מהו המסר שהוא צריך לקבל ממנה כי דברים לא מתרחשים סתם ככה. הגענו לעולם כדי להשאיר חותם. 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. זהו ציווי אלוהי'".
לאתר של הספר "שליחותי כדרך חיים" מאת מוטי זליקוביץ:
https://mottizelikovich.co.il/
