כשהמטוס נחת בדובאי, הרגשתי שאני נכנסת לסרט הוליוודי. השמיים היו בהירים להפליא, והאוויר היה מלא באנרגיה של מקום שמזמין אותך לחלום בגדול. באתי לכאן כחלק מטיול נשים מאורגן, מחפשת חוויות חדשות, אבל לא היה לי מושג שהחיים שלי עומדים להשתנות.
ביום השלישי שלנו בדובאי, אחרי שביקרנו במגדל בורג' ח'ליפה והרגשנו כמו ציפורים הצופות על העולם, נכנסנו לקניון דובאי – אחד מהמקומות המפוארים ביותר שראיתי. הבוטיקים הנוצצים, חנויות התכשיטים הנדירות והאקווריום הענק הפכו את החוויה למשהו מסרטי פנטזיה.
כשהתקרבתי לחנות של שאנל, התלבטתי אם להיכנס. אולי רק להסתכל. ואז קרה משהו בלתי צפוי.
"סליחה, גברתי," שמעתי קול עמוק מאחוריי. הסתובבתי וראיתי גבר גבוה, לבוש בגלביה לבנה מסורתית, עגיל קטן באוזנו השמאלית, עיניו כהות וסקרניות.
"מה שמך?" הוא שאל במבטא ערבי-אנגלי מושלם.
"לימור," עניתי בחיוך מהוסס.
"לימור," הוא חזר אחריי, כאילו טועם את השם שלי. "את לא מפה, נכון?"
"לא, אני מישראל. הגעתי עם קבוצת נשים לטיול."
הוא חייך, ואז הצביע לעבר אחד התיקים היוקרתיים שבתוך הוויטרינה. "ראיתי אותך בוחנת את התיק הזה. הוא מוצא חן בעינייך?"
"כן," הודיתי, "אבל אני רק מסתכלת."
"בדובאי," הוא אמר לאט, "כשאת רוצה משהו – את פשוט לוקחת אותו."
צחקתי קלות. "הלוואי שזה היה כל כך פשוט."
"זה כן," הוא השיב בביטחון. "לפחות עבורי."
הרמתי גבה. הוא ראה את הבעת פניי וצחק. "סלחי לי, אני ג'אסם. המשפחה שלי מהעשירות באמירויות."
"נעים להכיר, ג'אסם," אמרתי, מרגישה קצת מבולבלת.
הוא בחן אותי לרגע, ואז אמר, "לימור, יש לך נוכחות מיוחדת. משהו בדרך שבה את מתבוננת סביבך, בעיניים נוצצות. את לא כמו שאר התיירות כאן."
הסמקתי קלות. "מה זאת אומרת?"
"את באמת חווה את המקום, לא רק מצלמת תמונות ורצה הלאה. אני רואה נשים רבות שמגיעות לכאן, אבל מעטות מתבוננות כמוך. זה סיקרן אותי."
לא ידעתי מה לומר. האיש הזה, זר מוחלט, ראה בי משהו שאחרים לא שמו לב אליו.
"את יודעת," הוא המשיך, "אם אגיד לך שתוכלי להישאר כאן, לא רק לטייל?"
הרגשתי שהלב שלי מחסיר פעימה. "למה שארצה להישאר?"
"דובאי היא לא רק מקום – היא דרך חיים," ענה ברצינות. "אם תרצי, אני יכול להציע לך חוויה שלא תשכחי לעולם. אוכל לדאוג לך לכל מה שתרצי. מגורים, חוויות, הרפתקאות… את לא תצטרכי לדאוג לכלום."
"זה נדיב מאוד, אבל אני כאן רק לטיול," אמרתי בנימוס.
הוא הביט בי עמוקות, כאילו כבר ידע משהו שאני לא. "לפעמים, טיול קטן יכול להפוך להתחלה של משהו גדול."
חייכתי אליו, נפרדתי בנימוס וחזרתי לקבוצה שלי, אבל הלב שלי דפק בעוצמה. כל כך הרבה שאלות התרוצצו בראשי – מה אם הייתי נשארת? מה אם חיי באמת היו יכולים להשתנות כאן?
אבל דבר אחד ידעתי בוודאות – דובאי היא לא רק עיר של גורדי שחקים ומלונות מפוארים. היא עיר של חלומות, של הפתעות, ושל רגעים שיכולים לשנות לך את החיים.
ומי יודע? אולי יום אחד אחזור לשם – לא רק כתיירת.
מוזמנות להגשים חלומות, לטייל בעולם ולהכיר חברות – הצטרפי לקבוצת הפיסבוק טיולי נשים וחברות חדשות
