ברחוב Maple Street, בשכונת Brookside באנגליה, גרה אישה בת 38.
אין לה ילדים כי היא עדיין לא בשלה לכך.
ואין לה בן זוג כי הם נפרדו לפני שנתיים.
בכל בוקר היא מתעוררת בסביבות השעה 7:20.
מכינה לה קפה אנגלי, שחור וחם, בלי שומדבר ליד.
היא יושבת בסלון המסודר שלה, לפעמים גוללת קצת בפיסבוק או בודקת הודעות מהלילה.
והיא נושמת ככה, פשוט.
נשימות רגילות.
ואז מצחצחת שיניים ומתקלחת עם סבון בריח ורדים, סורקת את שיערה בניחותא וניגשת לארון הבגדים.
היום בא לה על חולצה אדומה ומכנסיים שחורים, שמבליטים את גזרתה.
היא בוחרת בתחתוני תחרה שחורים, ומביטה על עצמה במראה.
נותנת אוכל ומים לחתול ומלטפת אותו קלות.
ויוצאת לעבודה.
נסיעה קלה ברכבת התחתית והנה, היא מגיעה למשרד.
אומרת שלום לפקידת הקבלה, שבקושי מרימה את ראשה,
פוגשה עמיתה לעבודה שמחייכת אליה ואומרת לה
Good morning
במבטא אנגלי,
ואז הולכת לחדרה.
ככה בניחותא.
קוראת מיילים. משוחחת בטלפון.
מבצעת משימות, קצת עם לחץ וקצת ברגוע. כי עוד מעט כבר 17:00, חזרה הביתה ברכבת התחתית.
Mind the gap
והנה היא שוב בבית.
שותה מים קרים
מחליפה לבגדי אימון אופנתיים והולכת לשיעור פילאטיס עם מוזיקה מגניבה ברקע ומורה שנראית כמו שילוב של שרון סטון בצעירותה וג'וליה רוברטס.
מלאת אדרנלין היא מנגבת את הזיעה, ועיניה הכחולות נוצצות משימחה.
היא מזמזמת את השירים
ומתחילה להתרגש לקראת הדייט שיש לה בערב…
